בראשית פרק ב

בראשית פרק ב

העידן השני: בריאת השמות – שלב הבריאה המודעת.

בשלב זה תודעת-על הינה עובדה קיימת. קיימים כבר בבריאה בני אדם שהשיגו את התודעה הזאת, והם מסייעים לאלו שפוסעים בדרך אל המטרה. באופן עקרוני הבריאה מתקדמת באופן אוטומאטי, אולם כעת נוספים כוחות מבקרים, מטפחים ומכווינים.

כאן מובאת לכאורה גירסה נוספת לסיפור הבריאה; הסיגנון ומבני המשפטים שונים מהפרק הקודם, כך שאולי מבחינה צורנית זה נראה שאדם אחר כתב זאת. על פי מסורת ישראל, הרבן משה כתב את התורה. רבן משמעותו אדם בעל תודעת-על – מאסטר. האנשים בעלי תודעת-על עובדים כצוות, הפועל למעשה כאיש אחד – זאת מדרגת האחדות אליה הגיעו. האנשים האלו, – ההישג האישי לא מעניין אותם כלל, לא מעניין אותם ששמם יהיה על הספר. לכן אם נכתב הספר הזה על ידי כמה אנשים בעלי תודעת-על, הרי שנחשב הדבר מהבחינה הרוחית כאילו נכתב על ידי אדם אחד. בכל פעולה רוחית המתרחשת באחוות האחדות, אחד מחברי המעגל אחראי לאותה עבודה מסויימת, אולם הוא פועל יחד עם חבריו, ומפעיל אותם לפי הצורך. כשם שחמשת אצבעות היד פועלות יחדיו בכל פעולה ללא שום ויכוח והתנגדות, כך פועל מעגל רוחי מושלם. אם נתעמק בדוגמא הזאת, הרי שמדי פעם לצרכי העבודה, לאצבע מסויימת יש תפקיד ראשי, ולאחר מכן אצבע אחרת קובעת מה לעשות, ונגינה על כלי היא דוגמא מצויינת לכך. אולם הקרדיט לנגינה ניתן למכלול האצבעות, ליד המפעילה, למוח החושב, לרגשות, עד שמגיעים למוקד התודעה האינדיבידואלי – ובקבוצה רוחית, גם כאן קיים מוקד תודעה עילאי הכולל את כל חברי הקבוצה.  אדם רגיל לעולם לא יבין את משמעות הדבר הזה – צוות הפועל כאיש אחד, בראש אחד ובמחשבה אחת, אולם בד בבד, לכל חבר קיימת העצמאות והחופש שלו. הדרך היחידה להבין את המצב הזה זה להתנסות בכך, או לזכות ולעבוד עם אדם כזה. וזאת הסיבה שהסגנון משתנה, כיוון שגם לאחר שהושג מצב השלימות, האינדיבידואל טבעו הפנימי נשאר ייחודי, בהתאם להתמחויות שרכש תוך כדי התנסויותיו עלי אדמות. כך אדם שרכש נסיונות רבים באמצעות המוזיקה, סיגנונו יהיה שונה מאדם שעיקר נסיונותיו היו באמצעות המדעים, או אדם שעסק במלאכות.

מה שבעצם מתרחש כאן זו הופעה של פאזה שונה, מתקדמת יותר של הבריאה. זהו למעשה עידן אחר ממה שתואר קודם. עד עכשיו הבריאה התקדמה באופן ספונטאני, אינסטינקטיבי, מכוח דחפים פנימיים תת-מודעים. בשלב הזה הופיעו בבריאה כוחות בעלי תודעה מושלמת, בעלי תודעת-על אינסופית, שלצורך העניין נקרא למצב הזה "י_ה_ו_ה -אלוהים". כעת הבריאה מתקדמת באופן מודע, מכוח בחירה חופשית וכפופה לחוקים קוסמיים שנקבעו מקדמת-דנא. לכוח הבורא נוסף שם פרטי – אני הווה – האני הוא זה שקיים. לכל מהות אינדיבידואלית נוצר שם ייחודי, המדגיש את הייחודיות של הפרט לעומת הרבים. התודעה העמומה הולכת מתמקדת ומתחדדת.

החוקים האלו נקבעו על ידי ישויות עילאיות הפועלות מכוח של חסד ואהבה אינסופיים לבריאה, וכל מטרת החוקים האלו טובתם של האינדיבידואלים הפועלים בבריאה.

אפשר להתבונן בטקסט מזווית ראייה שרמות התודעה ההולכות ונוצרות בעקבות הופעת הבריאה והאפשרות לבטא את עצמנו, פושטות צורה ולובשות צורה, וכך נוצרים עולמות חדשים שלא היו קיימים קודם, ובעולם הנוצר ממבנה תודעתי שונה, גם תהליכי הבריאה לובשים צורות חדשות.

זהו מצב תודעתי ייחודי. השם –  הינו למעשה צליל המוצמד לאינדיבידואל, והופך אותו לייחודי. הוא מדגיש את מרכז התודעה האינדיבידואלי. השם מציין גם את המצב של לקיחת אחריות – כעת אי אפשר להעלם בקרב המרק האינסופי של אינדיבידואלים הדומים כולם זה לזה. איננו עוד צבר אטומים הנקראת ברזל, ערימת צמחים הנקראת עגבניות, או עדר בעלי חיים הנקרא סוסים, למשל. מתן שם פרטי לאדם האינדיבידואלי מדגיש ומעצים את ייחודו, ומטיל עליו אחריות.

המילה אלוהים מצביעה על רבים – הירארכיות. מבנה הבריאה הינו פרקטאלי, וההירארכיות שבו משתרעות לאינסוף לשני הכיוונים – אינסוף לכיוון הזעיר ביותר – מטה באופן מטאפורי, ואינסוף לכיוון הגדול ביותר  – מעלה במובנו המטאפורי.

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם.  ב וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה.  ג וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ:  כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת. 

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם. להתבונן במשפט הקצר הזה ולהתפעל. כמה מילים קצרות מתארות עולמות שלמים. מי יודע בכלל לכתוב ככה כיום? היופי הצורתי והשירתי. רק אדם בעל תודעה עליונה מסוגל להקפיא בכמה תווים צורניים תמונה כזאת. מזכיר לי את הציירים הדגולים, שבמשיכת עיפרון אחת מסוגלים לתאר תמונה מלאת הבעה.

ד אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, בְּהִבָּרְאָם:  בְּיוֹם, עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים–אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.  

ה וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ, וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח:  כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָרֶץ, וְאָדָם אַיִן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה.  ו וְאֵד, יַעֲלֶה מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁקָה, אֶת-כָּל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. 

אדים עולים ממעמקי התת מודע ומצעפים את פני שמש-ההכרה. שמש-ההכרה מקרינה על משקעי הזכרונות המתאספים ושוקעים בתת מודע, שם הם קופאים ומתאבנים לכאורה ללא יכולת להיפלט, ובכך משעבדים את האינדיבידואל שאיננו מסוגל להתמודד איתם, ואדם –  אדם בעל תודעה עילאית, היודע כיצד להתמודד עם מערכותיו הפנימיות, עדיין איננו קיים כדי "לעבוד" את מה שקיים עלי אדמות – לשרת את הבריאה ולרומם אותה. כל עוד המצב העילאי הזה לא קיים, יוותרו בני האדם הארציים כלא יותר מאשר בעלי חיים מדברים. יהווה-אלוהים, עדיין לא החל לפעול עלי אדמות, כיוון שהמערכת דרכה הוא אמור לפעול, עדיין לא נוצרה בעולם הגשמי. מערכת זו היא המין האנושי. ליהווה-אלוהים אין עדיין את המנגנון האנושי עלי אדמות דרכו יוכל להמטיר את התוכנית האלוהית עלי אדמות. לכך חייב האדם לשוב ולברוא את עצמו מהבחינה הרוחית, או במילים פשוטות יותר, לקחת אחריות רוחית, לשקם את ההבנה שהבריאה תלויה בו, והוא איננו מעין חיה אינטליגנטית, מדברת.

כאמור, אני מתבונן, וגם חווה את סיפורי הבריאה כסיפור הבריאה הפנימית, האישית, שלנו. בפרק הראשון שורטט המתווה של התנהלות אוטומאטית. כעת אנו עוברים לבריאה המודעת.

אדם הינו עיקרון, פרינציפ קוסמי. האידיאה של האדם, מופיעה כבר בראשית הבריאה, ולכן בפרק זה הבריאה מתחילה באדם. לא בני אדם כרבים, אלא כאדם, אחדות האינדיבידואלים. כרגיל, התורה ממצה בכמה מילים תהליכים שלקחו למעשה מיליארדי שנים. את הבריאה בשלב זה פותחת יישות חדשה המופיעה בשם י_ה_ו_ה, המסמלת את אחדות האינדיבידואלים. כדי לחוות את המצב התולדעתי הכללי הזה, עלינו, בני האדם כציבור, ללמוד לפעול באחווה, כפי שכל חמישים טריליון התאים בגופנו פועלים בהרמוניה מושלמת. כל אחד מאיתנו מהווה הוכחה חיה שהאחדות קיימת. לו היינו פועלים מכוח האחדות הזאת, היה ברור למין האנושי מהי מטרת הבריאה ותכליתה, המושג הזה של "אלוהים" היה ברור מכוח התנסות מעשית. אולם בשלב בו מצוי המין האנושי, זה מחייב פעילות משותפת. אי אפשר להשיג זאת באופן אינדיבידואלי, למעט מקרים חריגים. "אדם" הינו מצב תודעתי שבו המחשבות מתמצקות בעולם החומרי. למעשה, המחשבות שלנו יצרו את העולם בו אנו חיים. כל מה שאנו רואים וחווים בעולם הזה, הינו פרי יצירתנו בפרקי חיים קודמים. המחשבות הטובות שלנו בוראות דברים יפים, והרעות דברים מכוערים. כל הרוע בעולם, המעלה את השאלה הקדומה – היכן "אלוהים" בסיפור הזה? אלוהים רב חסד ואמת, היכן הוא? בספירה החומרית, זאת אחריותינו לברוא את "אלוהים" עלי אדמות. מחשבות זדון ורשע הורגות את האלוהים השוכן בפנימיותינו. למעשה אנו גרשנו את אלוהים מהעולם הזה, ולכן כך הוא נראה. יהווה אלוהים המופיע כאן הוא האידיאה, או המראה המוצבת מולנו.

בפרק הראשון מתגלה בריאה פיזית הנובעת מהתנפצות האינסוף, ההולכת ומתפתחת באופן הדרגתי, אבולוציוני, עד מעמד האדם והופעת המהות המייצגת את אחדות כל האינדיבידואלים. פרק ב' מתחיל בבריאת האדם, אולם כעת זהו תהליך שבו על האינדיבידואל ליטול אחריות על מעשיו, הוא איננו עוד יצור חסר אחריות, הקיים לצורך השרדות.

ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן–מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל–וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.  

סיפור גן העדן האגדי, נשמע כתיאור של מקום נחמד ונעים, חסר דאגות, צרות ומחלות. אולם היכן המקום הזה, אם לא בתוכנו? הרי כל מה שקיים נובע בעצם מעצם הווייתנו, ולפיכך גן העדן הינו מצב נפשי בתוכנו. גן העדן, המקום הנפלא והמושלם, בו שורר אושר תמידי, הוא פרי יצירתנו. תודעת גן העדן היא תודעה הממוקדת בערכים העילאיים ומקרינה אותם לסביבה. המאמץ הבלתי פוסק של בני האדם לבנות לעצמם מקום עלי אדמות שאותו יכנו "גן עדן", בה בשעה שהמצב הפנימי של בני האדם איננו כזה, נידון לכישלון, כפי שההיסטוריה במהלך אלפי השנים האחרונות מוכיחה. כל המאמצים של בני האדם, כל המאבקים והמלחמות, נועדו ליצור מצב גן-עדני עלי אדמות. אולם כל עוד זהו מצב חיצוני, אין זה יכול להתקיים. אנחנו מקימים את התא המשפחתי – בעל ואישה וילדים, בונים בית נאה וממלאים אותו בכלים נאים, חיות מחמד, פרחים ועצים, מכוח השאיפה הפנימית, מכוח התשוקה הבלתי מודעת לחולל את המצב העדני בחיינו עלי אדמות. זהו מאמץ כנה ונכון – למעשה זהו אחד האמצעים שהבריאה מכוונת אליהם, מכוח השאיפה הקוסמית המפצלת את האינסוף על מנת להביא לאחדות מחודשת אבל ברמת תודעה שלא הייתה קיימת קודם. המאמץ של האדם הגשמי, שניתק עצמו מהמאמץ הקוסמי, לברוא את גן העדן הפרטי באופן חיצוני, וכך הוא יחוש בתוכו שהוא חי בגן עדן, איננו יכול להצליח.

 

י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן, לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן;

נהר התודעה נובע מקרבנו – והוא זה שיכול להפוך את הבריאה למצב גן העדן. מצב של שלימות והרמוניה בכל הבריאה. המצב הזה מותנה בתחילה שכל אינדיבידואל יחיה בהרמוניה פנימית, ויפעל בשיתוף פעולה הרמוני עם שותפיו לפעילות.

וּמִשָּׁם, יִפָּרֵד, וְהָיָה, לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים. 

ארבעה טמפרמנטים עיקריים משפיעים על נפש האדם. הטמפרמנטים האלו נוצרו בתהליכי הבריאה הספונטאניים, ללא יכולת של האדם לבחור ולהשפיע. בתחילה האדם הוא פרי יצירת הכוחות הקוסמיים, בשלב השני האדם צריך להתעלות ולנהל את הכוחות הקוסמיים האלה. קיים מזג קר וסוער, סבלני ועצבני, רגיש ואדיש, קשוב ומפוזר, קר רוח ומבוהל. חייכן ובכיין, שחצן וביישן. נוח ומרדן. נמהר וחששן.

באמצעות תודעת-גן-העדן עלינו ללמוד כיצד לנהל את נהרות-הטמפרמנטים הפנימיים הללו, להביא אותם לשיווי משקל, ולנהל אותם במקום שהם ינהלו אותנו. זהו אתגר הדורש מאמץ פנימי לא קטן והכרוך בזמן. אדם איננו חופשי כל עוד איננו מסוגל לשלוט בנהרות הטמפרמנטים. קל לראות זאת אודות בני אדם הסובבים אותנו, את חוסר יכולתם לפעול בצורה חופשית; החלטותיהם מושפעות תמיד מדחפים פנימיים אנוכיים.

האדמה מתחלקת באופן עקרוני לפן קר ולפן חם – הקטבים קרים וקו המשווה חם. אנו מתגשמים עלי אדמות – הפלנטה הינה למעשה ישות חיה, כפי שכל מה שקיים הינו חי. אנו רואים שגם לפלנטה יש טמפרמנטים. הקדמונים שהייתה להם מודעות מסוימת לכך, חרדו מההתפרצויות הטמפרמנטיות של הפלנטה.

(אני ממשיך להתייחס לטקסט כאל אירועים המתרחשים בפנימיותינו. מדוע אני מתייחס לארבעת הנהרות האלו כטמפרמנטים? זוהי האסוציאציה שחלפה בנפשי בעת העיון בטקסט. הטקסט הזה גמיש כחומר ביד היוצר – כל אדם יכול למצוא בו מה שמתאים לו. אין זו כתיבה מדעית, אלא אמנותית, וכפי שאינכם תוהים למה אמן מצייר פנים כשצד אחד שלהם ירוק והשני כחול, כך גם כאן קיים חופש התבטאות, המאפשר התבוננות בלתי שגרתית בדברים.)

הזרמים התודעתיים חובקים את כל הבריאה הגשמית, ומדריכים אותה באופן תת-מודע.

חיינו המעוגנים במצב גן-העדן, משפיעים על הסביבה והופכים את המינראלים הגסים למהויות גבוהות ונעלות יותר, שמהותן מתבטאת במתכות היקרות כמו זהב וקריסטלים. אלו מהווים התמצקויות של מצבי תודעה של בני אדם שהיו מחוננים בתודעת-על. מחשבות טהורות ונעלות מתמצקות לזהב ואבנים יקרות. כמובן שהמדע ידחה את הדברים האלו כשטויות. אולם הכוונה כאן לעורר אותנו לתפיסה שלמעשינו השלכות פיזיות ממש עלי אדמות. יש לנו כוח לברוא – אנו בוראים מחשבות. את זה גם המדע הקר מסוגל לראות. מהו זהב? מתכת אצילה, שאיננה מושפעת מדבר. אפשר לכתוש אותה, לשרוף אותה, אולם היא תמיד תישאר כמות שהיא – בלתי משתנה. מה עניין טוב ורע למינראל, למתכת? השאלה היא מהיכן היא נובעת – מהמצב העדני הפנימי שבתוכנו, או מהעדר המצב הזה, שמאפייניו הם אנוכיות, תאוות בצע ושתלטנות. זהב במצב גן העדן, שבו האדם בוחר לשרת את הבריאה הוא טוב, הוא הופך לרע כאשר האדם הופך את תכלית הבריאה. כאשר מצב גן-העדן הפנימי שורר, איננו ניתן להכחדה – שום כוח חיצוני איננו יכול לשנותו.

 

  טו וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ.  טז וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע–לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ–מוֹת תָּמוּת.

לאחר כל התהליכים הארוכים האלו נוצר אדם – ישות בעלת מחשבה עצמאית המסוגלת לנהל את מערכותיה הפנימיות באופן הגיוני. הבריאה בנויה לפי עיקרון הבחירה החופשית, כפי שצוין למעלה – הבחירה לשרת את הבריאה, או לנצל אותה למטרות אנוכיות. אכילת פירות עץ האנוכיות גורמת לאדם לאבד את תודעתו הרחבה – הוא יורד למדרגת בעל החיים, החי באופן אינסטינקטיבי מבלי לתת דין וחשבון על תוצאות מעשיו. תודעה עילאית נמצאת מעבר ליכולת האנושית להבדיל בין "טוב ורע" – האדם הנשלט על ידי יצריו הנמוכים, בוחר במה שנראה לו כטוב ממבט ראשון, אולם מאחר ואין לו ראייה רחבה, הטוב-קצר-הראות הופך לרוע.

תודעה רחבה אפשרית עבור בני האדם רק בעת שהם פועלים כצוות הרמוני. רק אז התודעה הפרטית מתרחבת מכוח התודעה הכללית, ופעולות צוות כזה יהיו תמיד טובות יותר מהחלטותיו המוגבלות של אדם בודד. תפקיד האכילה הוא לרומם את מצבי התודעה – כאשר אנו "אוכלים" – או סופגים לתודעתנו את מכלול הנתונים, אזי פעולותינו יהיו נכונות. אולם כאשר הצוות מתפרק לגורמיו, וכל אדם פועל באופן אנוכי, עצמאי לכאורה, כדי להשיג את מה שנראה לו כטוב בעבורו – התוצאות יהיו תמיד הרסניות, וההרס הזה מכונה כאן מוות.

כאשר אנו שרויים בתודעה עילאית, עדנית, פעולת האכילה מרוממת את כל הבריאה. כל האלמנטים, האינדיבידואלים הנכנסים לישותינו, מותמרים לספירה גבוהה יותר. ולהיפך, אכילה מכוח תאוותנות וחמדנות שנועדה רק לספק את תאוות האכילה, להנאה אנוכיים בלבד. גורמת שכל האלמנטים הנכנסים לאדם כזה, נהפכים לגורמים רעים המחבלים בתהליכי הבריאה. אכילת פרי עץ האנוכיות מחריבה את העולם בו אנו חיים.

  יח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר, כְּנֶגְדּוֹ. 

בפרק הזה, או בעידן השני, האדם נברא ראשון, ולאחר מכן נוספים שאר הברואים, כדי שיעזרו זה לזה, כמערכת אחת, תחת הנהגת קבוצת האינדיבידואלים בעלי תודעת על, המכונה כאן יהוו-ה-אלהים. האדם מסוגל לעזור לשלושת הממלכות הקיומיות להתפתח, ובכך הוא גם מפתח את עצמו. ההתפצלות הראשונית של הבריאה להמוני אינדיבידואלים מחוללת את האפשרות לעזור זה לזה, כאשר לכאורה הכל עומד זה כנגד זה – לכאורה קיים הפוטנציאל לעימות, או לשיתוף פעולה. וכאן שוב נכנס האלמנט הבסיסי של בחירה חופשית, כפי שדנו בכך קודם.

 יט וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה-יִּקְרָא-לוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא-לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת, לְכָל-הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּלְכֹל, חַיַּת הַשָּׂדֶה; וּלְאָדָם, לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. 

מתן השמות הוא מתן אחריות. מאחורי האינדיבידואליות חסרת השם, או הכתובת, אפשר להסתתר, לעולל כל מיני דברים ולהעלם. השם, או תעודת הזהות, מסמנים את האינדיבידואל ומאפשרים לעקוב אחר מעשיו ולדרוש ממנו לשאת באחריות. וזה נכון למעשה לכל הבריאה. גם בעלי החיים מקבלים שמות, אמנם בתחילה כקבוצה, כעדר, אולם זה מכווין לעיקרון של נטילת אחריות, הבא לשיאו באדם.

בראשית פרק ב, ה

שינה.

 כא וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן;

מהי תרדמה? מצב של העדר תודעה, אבדן הכרה. זהו מצב זמני שבו התודעה הערה נסוגה, ונוצר מצב של העדר-תודעה פעילה. אפשר גם לומר שהאדם "מת" לזמן מה וחוזר למצב הראשוני הטרום-בריאתי, לפני שהיה קיים דבר מה. במצב הזה אנו חווים את תופעת חלימת החלומות, שבו התת מודע – מאגר הזיכרונות הטבוע בנו – מקרין את מה שהצטבר בו במהלכי החיים.

וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה.  כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם.  כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.  כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.  כה וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ; וְלֹא, יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

 

עוד משפט מחץ תנכי שמתאר את תהליכי הבריאה על קצה המזלג.

צלע – חלק משלם. בשר – מהות זמנית, חולפת.

האינדיבידואלים המוגבלים שבבריאה לובשים גוף בשר כדי שיוכלו להתגשם עלי אדמות ולחלוף מבעד לאינסוף ההתנסויות שהספירה הזאת מציעה. האינדיבידואלים, שהם למעשה חלקים שהתפוררו לכאורה מהמהות האינסופית השלימה, מחולקים גם למהות הזכרית והנקבית.

האדם עוזב את אביו ואמו – הוא למעשה מתבגר מהבחינה הרוחית ולוקח אחריות – דבק באספקט הפנימי השלם שלו. מהו האב והאם אם הוא נברא לכאורה ראשון מעפר האדמה? האב והאם הם הכוחות הבוראים באופן ספונטאני, מכוח חוקים קוסמיים אוטומאטיים. המהות הפנימית שלו פועלת מתוך אחדות – האספקטים הזכריים והנקביים שבנפשו פועלים בהרמוניה. כאמור, האיחוד הפיזי החיצוני בין גבר לאישה אינו אלא שלב מקדים לאיחוד הפנימי.

שניהם היו ערומים, ולא היה להם ממה להתבייש – מה שרואים בפני האדם, זה מה שיש – תוכו כברו. אין שום הפתעות ולכלוך פנימי. תת המודע במצב של ניהול נכון – המשקעים הנוצרים מחמת הפעילות היומיומית לא שוקעים אל מחשכי התודעה, פועלים ומקרינים ללא שום שליטה של האדם. האדם נמצא במצב הרוחי המיועד לו. הוא מצוי בשליטה חכמה של מערכותיו הפנימיות, ופוסע נכונה אל היעד של הבריאה. זהו מצב גן העדן הפנימי, שבו כולנו אמורים להיות, ואין זה מצב שהתרחש אי שם בעבר, מצב אוטופי שלא ייתכן כיום, אלא מצב אפשרי כל העת ועלינו פשוט להחליט להיות שם.

תהליך הפיצול האינסופי שבבריאה מלווה בד בבד בתהליך אינסופי של התאחדות. אנו רואים כבר מהחלקיקים הראשוניים כי הם שואפים להתאחד וליצור מערכות משוכללות יותר. החלקיקים הבסיסיים מתאחדים ויוצרים אטום, אטומים מתאחדים ביניהם ויוצרים פרודות, פרודות מתאחדות ויוצרות גופים מסובכים ומשוכללים יותר, עד שלב האדם, שבו התהליך הזה מגיע לשיאו. האדם הינו איש ואישה האמורים להוות שלימות אחת. הגבר מייצג את הפן הפעיל, האקטיבי והרציונלי של האדם. הגבר אמור לפעול בעולם החיצוני. האישה מייצגת את הפן הסביל, הביתי, הרגשי של האדם. האיחוד בין האישה והאיש מתגשם באדם המושלם בעל תודעת-על, שבו האלמנטים הללו מאוחדים באופן פנימי.

מה שאנו רואים בשני הפרקים הראשונים, תיאור מפורט, הגם בקווים כלליים מאוד, של כל המאפיינים של החיים: לידה, תזונה, פרייה ורבייה, מעבר מחיים חסרי אחריות ללקיחת אחריות עליונה, מחיים ספונטאניים, אמוציונאליים, לחיים מחושבים, חכמים והגיוניים. חיים של אינדיבידואלים היודעים שהם חלק ממכלול אינסופי ומאוחד, וכל אחד מהם מנגן את תפקידו הייחודי באופן מושלם.

לא חייבים להיות מושלמים כדי למלא את יעודינו עלי אדמות באופן המיטבי. זה אחד התירוצים של בני האדם המתחמקים מאחריות: אינני מוכן. אנחנו מוכנים בכל מצב, צריך ללמוד להשתלב, להקשיב לחכמים ולציית. הרי זה בדומה לתזמורת של מוזיקאים מהשורה הראשונה, ותלמיד שרק עכשיו החל לנגן. מתיישב ביניהם. הוא יכול להוציא צליל אחד נכון בזמן הנכון, לפחות פעם אחת. בהזדמנות נוספת יוציא שני צלילים, וכן הלאה, עד אשר יתמחה ויגיע לפיסגת הנגינה. כך עלינו להתמחות ולהתקדם עד שנגיע למטרת הבריאה.

 

על סיפורי התורה סיכום פרק א ו-ב

אני חושב שאני חייב לכם הסבר קצת יותר מפורט מאיפה צצו כל הסיפורים האלה שאני משעשע אתכם בהם.

זה היה לפני כ-15 או 16 שנים, ביקרתי במקום מאוד שקט ומבודד אי שם במזרח הרחוק, מקום נעדר טלביזיה ועיתונים כמעט. יום אחד כשהסתובבתי שם לתומי, נחה עלי פתאום הרוח והתחלתי להקליט מה שעבר לי בראש בטייפ. זה התחיל ממה שכתבתי על המילה הראשונה – בראשית – ולאחר מכן עברו עוד כל מיני דימויים רבי עצמה על הכתב.

אולם זה כנראה החל כבר בשנת 1976. באמצע שנות השבעים עברתי קורס מודעות בחו"ל, ובין היתר הדריכו אותנו שם כיצד לעשות סדר במערכות המנטאליות והאמוציונאליות שלנו, דבר שלא לימדו אותנו כלל בבית הספר. לימדו אותנו כל מיני דברים רובם חסרי ערך לחיים או לפיתוח התודעה. זה היה בית ספר ממלכתי, חילוני, שעסק בשינון מידע יבש, ללמוד לספור, שיעורי תנ"ך לחיזוק הישראליות, ועוד כל מיני תורות שאמורות לעשות אותנו כשירים לחיים. שזה להלחם בצבא ולעשות כסף.

בקורס שעברתי, לימדו אותנו לפתח אישיות, לנהל את המערכות הפנימיות, ללמוד לחשוב, לנטרל מחשבות שליליות, להימנע מהתמכרות לתחושות רעות וכן הלאה. מה שנגע בי במיוחד הייתה הרצאה אודות הבעיות הנגרמות מחמת השנאה והטינות שאנו שומרים בלב כלפי אחרים. מייסד התכנית, שהיה בין היתר "מטפל אנרגטי", או הילר, כמו שמכנים זאת לפעמים, אמר שלא היה מקרה של אדם חולה סרטן שהוא טיפל בו שלא סבל משנאה קשה כלפי מישהו. שנאה היא "אש שחורה" ששורפת אותנו מבפנים. אני כמו רבים, סבלתי מהסתבכויות מנטאליות ואמוציונאליות, אנו חיים בעולם מלא שנאה וסכסוכים, שבו כולם מתעמתים עם כולם ללא הרף.

מייסד השיטה היה מעריץ גדול של הרבן משה, ולימד את תורתו כמרכיב יסודי במהות החיים.

איך הגעתי לשם, זה סיפור שיצריך כתיבת ספר, ואין זה מענייננו כרגע.

בתוך עולם הדמיון הפנימי בראתי את העולם כפי שאנו מכירים אותו: אדמה ושמים; בשמים השמש המקרינה את חום אהבתה על כל מה שקיים. על הארץ בניתי מזבח, ועל המזבח הייתי עוקד את המחשבה או הרגש השליליים, ואז מקרין את חום השמש על אותו רגש עד שהוא היה נעלם. את פני השמש תיארתי כפי ששיערתי בדמיוני את פניה של האישיות הנעלה ביותר שביקרה בעולמנו. אישיות שכל מהותה חסד ואהבה לכל הקיים ללא שיעור. ובכוח האישיות הזאת, כל מה שהושם על "המזבח" – נמחק. כמובן שאפשר להגיד שזה מסע בדמיון, אבל כאשר במשך השנים נגמלתי משנאות קשות, מרגשות שליליים שהטרידו אותי ללא מנוח, כאשר השתחררתי מעוולות שעשיתי לאחרים ושאחרים עשו כלפי, הרי שבהדרגה גיליתי והוכחתי לעצמי שאין זה דמיון, אלא מעשיות רציונאלית לחלוטין.

במשך השנים הבנתי, מכוח ההשראה, שהשבת משמעותה מצב נעדר שנאה. והביך אותי לראות אנשים המקיימים את יום השבת לדקדוקיו כשהם חשים עוינות ומשטמה לבני אדם אחרים, מסיבה כלשהי. הבנתי שכל רגש שלילי שאנו מחזיקים בתוכנו, מחלל את השבת. ולכן את השבת צריך לקיים כל העת – יומם ולילה ללא הפסקה.

תוך כדי התהליכים האלו, צפו ועלו ממעמקי מחשכי התודעה כל מיני "מפלצות" קדומות ומכוערות, שהן למעשה התגבשות של אנרגיות שליליות שטיפחנו במהלכי החיים האינסופיים מאז שנכנסנו לבריאה כאינדיבידואלים. תהליך הבריאה הינו מעבר מחשכת התהום המצויינת כבר בהתחלת ספר בראשית, ועד למצב שבו כל משקעי חשכת התת מודע נמחקים, ואז יום השבת מפציע בתודעתנו.

המצב התודעתי הזה מופיע בתורה, לדעתי, תחת השם "יהו-ה אלוהים". אני לפעמים מכנה זאת בשם "מועדון חברים", שתנאי הקבלה אליו זה מצב תודעתי שאין בו שמץ טינה לאיש ולדבר.

חברי המועדון פועלים יחדיו בהרמוניה מושלמת, בדומה לתזמורת הפועלת באחדות מוחלטת תחת שרביט המנצח, אחרת המוזיקה איננה יכולה להתגשם.

זהו מצב גן העדן שיועד לכולנו, שקמנו והרסנו במו ידינו, משום שעלה בתודעתנו שאנחנו מבינים יותר טוב מהבורא כיצד לנגן את שירת העולם. התוהו ובוהו הנוכחי עלי אדמות, שהיא פרי יצירת האדם שאיבד את דרכו, הינו מראה המוצבת מול פנינו. מתקני העולם למיניהם או ששוקדים לנפץ את המראה, או שמנסים לעשות "ריטוש אמנותי" למה שרואים במראה.