(כפי שכתבתי כבר במאמרים קודמים. אני מזהה בתורה שלושה עידנים. עידן הבריאה הספונטאנית, עידן שני הוא הבריאה המודעת בראשות חוג יהווה אלוהים. שאת המושג הזה אני רואה כמשל למצבי התודעה המאוחד שאליו פונה הבריאה, לאחר המפץ הגדול של האינסוף לאינספור אינדיבידואלים. בעידן השלישי מתרחשת כל העת פעילות מצד הכוחות העליונים, או חברי חוג השם, שבראשם אברהם, וביניהם האבות, יוסף, משה, הנביאים וכן הלאה. הם מנסים כל העת לסייע  לנו לשוב למצב גן העדן, שהוא המצב של פעילות הרמונית חסרת אינטרס אישי עלי אדמות)

בראשית פרק ה. כא וַיְחִי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-מְתוּשָׁלַח. כב וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מְתוּשֶׁלַח, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כג וַיְהִי, כָּל-יְמֵי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. כד וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ, אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים. {ס} כה וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח, שֶׁבַע וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, אֶת-לָמֶךְ. כו וַיְחִי מְתוּשֶׁלַח, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-לֶמֶךְ, שְׁתַּיִם וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה, וּשְׁבַע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים, וּבָנוֹת. כז וַיִּהְיוּ, כָּל-יְמֵי מְתוּשֶׁלַח, תֵּשַׁע וְשִׁשִּׁים שָׁנָה, וּתְשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה; וַיָּמֹת. {ס} כח וַיְחִי-לֶמֶךְ, שְׁתַּיִם וּשְׁמֹנִים שָׁנָה וּמְאַת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד, בֵּן. כט וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה. לב וַיְהִי-נֹחַ, בֶּן-חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד נֹחַ, אֶת-שֵׁם אֶת-חָם וְאֶת-יָפֶת.

אנו רואים כאן תהליך של נפילה ממושכת ועקבית מהמצב הרוחי האידיאלי אל הגשמיות הקשוחה. בני האדם מאררים את האדמה בפעילותם הנבערת. הם חולים ומהלך חייהם עלי אדמות הולך ומתקצר. תהליך הנפילה שבו בחרו בני האדם, גורם לכך שגם ממלכת המינראלים דוחה את בני האדם, והפלנטה, שהיא למעשה יישות חיה – מתאמצת להיפטר מבני האדם, כפי שבעל חיים מנסה להיפטר מהפרזיטים הנטפלים לגופו.

(גישתי בהבנת ספרי התורה שאלו מחקרים מעמיקים ביותר בנפש האדם. במקור הבריאה, מהי מטרתה ויעדה. אני אחרוג מכך לפעמים כדי להביא מקורות המטילים אור נוסף על הדברים שלא נמצא בסיפורי המקרא)

הסיפור של חנוך מתועד במגילות מדבר יהודה. אצטט כמה פסוקים ממאמריה של פרופסור רחל אליאור, שהינה אחת החוקרים הבכירים של המגילות הגנוזות:

"חנוך בחרתה מבני אדם. חנוך סופר הצדק והספרייה של הכוהנים בני צדוק"

https://pluto.mscc.huji.ac.il/~mselio/enoch.pdf

'ויאמר אלי חנוך התבונן בלוחות השמים וקראת הכתוב עליהם… ואתבונן בלוחות השמים ואקרא את כל הכתוב ואבין הכל ואקרא ספר כל מעשי האדם… וכתבת להם והעידות בכל בניך' (חנוך א פא, א-ג, ו) 'שמעו למאמר לוי אביכם וציתו לפקודי ידיד אל… וכען בני ספר ומוסר וחכמה אלפו לבניכם' (צוואת לוי הארמי 1( ' ומן נעוריו ילמדהו בספר ההגי וכפי יומיו ישכילהו בחוקי הברית ולקחת מוסרו במשפטי המה' (סרך העדה (8–7:1 ' הכל אני יודע ואת הכל כתבתי בספרים' (חנוך ב יג, יב)

חג השבועות הוא החג הנודע בספר היובלים כמועד חידוש הבריתות הקודמות שנכרתו במועד זה: ברית הקשת בענן שנכרתה עם נוח בחודש השלישי כאמור לעיל וברית בין הבתרים שנכרתה עם אברהם במחצית החודש השלישי (היובלים יד, י). המלאכים הם כורתי הברית כאמור בפי מלאך הפנים: "וביום ההוא [בחצי החודש השלישי] כרתנו ברית את אברהם כברית אשר כרתנו בחודש ההוא את נוח ויחדש אברהם את החג ואת החוקה לו עד עולם" (היובלים יד, יח-כ).

(בבית המקדש הייתה ספרייה כהנית מקודשת העוסקת ביחסים בין בני האדם לבורא ולמלאכים המלמדים אותנו. חנוך הוא גם מטטרון שר הפנים שתפקידו בין היתר לחנך ולהורות תורה ומדעים לבני האדם. לכהנים הייתה, כנראה, שיטה אזוטרית לפיתוח וטיפוח מצבי התודעה המחוללים את תופעת הנבואה, שאותה הפסיקו חז"ל, למעשה, כנראה תוך כדי המאבק האלים על השלטון בעם ישראל שהתחולל במאות האחרונות לפני חורבן הבית השני)

בראשית פרק ו

א וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה, לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

האספקט הרוחי שבאדם נופל לאספקט הגשמי במקום לרוממו. בני-האלוהים – המועמדים להיות חברי חוג יהווה-אלהים, נופלים גם הם ממעמדם הרוחי ובכך אור התודעה שבהם כבה, אור התודעה הרוחי לא יכול להתקיים באדם שמרכז תודעתו בקיום הגשמי, הבשרי הצר, קיום אמוציונאלי – הנשלט על ידי הפן הנשי ללא האיזון הגברי. (כמובן שלא התאחדות עם האישה הפיזית היא הכשלון של בני האלהים, אלא הסטת מוקד התודעה מהיעד – יהווה אלהים – אל ספירת סיפוק המאוויים והתשוקות.)

אין כאן שום אמירה שהמין הנשי נחות מהגברי, אפילו שלכאורה כפי שמסופר כאן האישה נובעת מהגבר. אלו סמלים לתהליכים נפשיים, ובשלב הסופי, האספקטים הגבריים והנשיים באדם מתאחדים וכך האדם משיג את השלימות.

החורבן השני (החורבן הראשון הוא הגירוש שגרשנו את עצמנו מגן העדן התודעתי)

ה וַיַּרְא יְהוָה, כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ, רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה, כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ; וַיִּתְעַצֵּב, אֶל-לִבּוֹ. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה, עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם: כִּי נִחַמְתִּי, כִּי עֲשִׂיתִם.

התפוררות המעגלים הרוחיים האמורים לסייע לבני האדם בניהול הנכון של משקעי התודעה, גורם להצטברות הולכת וגוברת של משקעים במחשכי התת מודע, ומשקעים אלו, כאשר אינם מטופלים באופן ראוי, הינם הרסניים. הם הורסים את נפש האדם, וגורמים לבני האדם להתנהג באופן הרסני.

תהליך התפוררות המין האנושי הגיע לשיאו. המרכז התודעתי שבאדם עסוק אך ורק בסיפוק עצמי – בשליטה ורודנות חסרת רחמים על כל האספקטים שבבריאה, במצב של ניתוק מוחלט מחוג יהווה-אלוהים – מהמנגנון האמור להנחות את המין האנושי. המצב שבו שורר ריק רוחי עלי אדמות, מחולל כוחות הרסניים, הנוצרים בדומה לסופת טורנדו, ורובו של המין האנושי מושמד.

טוּב מהווה השלמה של מעגל רוחי – מחזור המחולל מצב חדש בקוסמוס המשמש לכינון רמת תודעה גבוהה יותר. רוע מסמל את הריסת המעגל הזה.

מחזורי ההרס מתועדים בכל מקום עלי אדמות – חלקם אסונות טבע כבירים, וחלקם אסונות מעשה ידי אדם – הנלחמים זה בזה ללא הפוגה מעת שבני האדם שקעו בתודעת קין והחלו לרצוח את תודעת-הבל הפנימית. הרציחה הפנימית הזאת הביאה בסופו של דבר למעשי הרצח להם אנו עדים בכל מקום. כאמור, המחשבות שאנו חושבים מתמצקות, וכך מחשבות הרצח הפנימיות הפכו למעשי רצח פיזיים. בני האדם מנסים להפוך על פניו את המנוע הקוסמי, כדי שישרת את מטרותיהם האנוכיות, אולם דבר זה הינו בלתי אפשרי. חופש הבחירה שניתן לבני האדם עלי אדמות הינו מוגבל – הם עשויים לשרת את מטרת הבריאה, או להתכחש לה. הם אינם יכולים לעשות דבר בנוגע למחזורים הקוסמיים, העומדים אפילו מעבר להחלטות של חוג יהווה-אלוהים. כמובן שחברי החוג הזה לא עולה בדעתם לשנות את החוקים הקוסמיים, הם יודעים היטב את החכמה האדירה והחסד הצפונים בהם.

סיפור המבול בראשית פרקים ז, ח

סיפורי מבול קיימים באגדות עמים בכל רחבי העולם. אותנו יעניינו הסיפורים ממסופוטמיה – ארם נהריים, משם הגיע אברהם לכנען.

כמה גרסאות של סיפור מבול קיימות במיתולוגיה המסופוטמית. הנרחבת שבהן היא סיפור אתרחסיס, שנכתב במאה ה-17 לפנה"ס על ידי סופר בבלי בשם אלת-איה. על־פי סיפור זה, בתחילה היו בני האדם בני אלמוות, והתרבו יתר על המידה. בשל הרעש שעוררו, האל אנליל החליט להשמידם במגפה ובמבול. אנכי, אל החכמה והמים המתוקים, המרה את פי אנליל ונגלה בחלום לבן-האנוש אתרחסיס. הוא הזהיר אותו מפני האסון הקרב, והדריך אותו כיצד לבנות ספינה. האלים מתחרטים על השמדת האנושות, מכיוון שלא נותר מי שיקריב להם קורבנות, אבל לאחר סיום המבול יוצא אתרחסיס מהתיבה, ובדומה לנח מעלה להם מנחה. בדומה לאלוהים המקראי, האלים הבבלים מתרצים ומחליטים שלא לנסות להשמיד שוב את המין האנושי. תחת זאת הם מגבילים את התרבותו בכך שהם גוזרים עליו מוות.

לצד הדמיון הבולט בין סיפורי המבול המסופוטמיים לסיפור המקראי, קיימים גם הבדלים רבים ביניהם. שמו של האיש בבבל הוא אותנפישתים (באבטיפוס השומרי – זיאוסודרה, "מאריך השנים") ולא "נח". בבבל נקרא הכלי "ספינה גדולה" או "היכל", ולא "תיבה"; היא נבנתה בצורת כדור. גם המידות והחלוקה הפנימית שונים; גודל הספינה גדול לפחות פי ארבעה מגודל תיבת נח. התיבה לא נחה על הרי אררט אלא דרומה מהם – על הר נציר. אותנפישתים משלח יונה, סנונית ואז עורב, והעורב הוא שלא שב; הבדל גדול נוסף הוא במשך זמנו של המבול – בעוד שלפי המקרא נמשך המבול שנה תמימה, בסיפור הבבלי הוא נמשך שבעה ימים בלבד.

במיתולוגיות האלו האלים מתגלים כמוגבלים בכוחם, ולמעשה המבול מתנהל מכוח עצמו, ולפי סיפורי התורה אלוהים הוא המנהל והקובע מכוח יכולותיו הבלתי מוגבלות

ח וְנֹחַ, מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה. וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה, וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר, וַיַּעַל עֹלֹת, בַּמִּזְבֵּחַ. כא וַיָּרַח יְהוָה, אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם, כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו; וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. כב עֹד, כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה–לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

אולם אחרי החורבן הכביר נותר גרעין של בני אדם השואפים להגשים את מטרת הבריאה. זאת משמעות הביטוי "מצא חן בעיני יהווה" – אדם הממוקד בתכנית האלוהית. בנה מזבח ליהווה: כונן בתוך נפשו את המערכת הפועלת לפירוק משקעי התת מודע, באמצעות התמקדות בחוג-יהווה אלוהים, שהיא הדרך היעילה ביותר לפירוקם, מאחר והם מתחוללים ללא הרף בנפשותינו מחמת הפעילות היומיומית, ובכך המסלול להתקדמות ב"סולם יעקב" מובטח. (ראו בהמשך הדיון אודות "סולם יעקב").

כל העניין הזה של מזבחות עליהם אנו "מעלים מנחה ליהווה" שנהנה מריח הניחוח, איננו אלא משל לעבודה הפנימית שאנו עושים בנפשותינו, תהליך מחיקת המשקעים הפנימיים והפקת אנרגיה רוחית, הם "ריח הניחוח שמרצה את יהווה".

יהווה-אלוהים מסמל את האני העליון השוכן בכל אחד מאיתנו, והינו קבור תחת ערימות המשקעים שהם תוצאת פעילות הבריאה. באמצעות התאמנות רוחית נכונה, עלינו לפורר ולאייד את המשקעים האלו, וכל עוד לא נשכיל לעשות כן, נחיה בסבל הולך וגובר.

התורה באה ללמד אותנו כיצד למנוע את היווצרותם מלכתחילה של המשקעים האצורים במחשכי התת מודע, ולהכחידם מעת שנוצרו – תהליך שהינו למעשה בלתי נמנע, וזאת באמצעות כינון מנגנון רוחי המיועד לכך. זהו התפקיד שלו יועד עם ישראל בהנהגת משה והנביאים שלאחריו.