מאבקי כוחות בבריאה

סוף סוף מתחיל האקשן. עד עכשיו היה משעמם – נברא עולם נחמד, מאושר וחסר רוע. כולם היו טבעונים, לא נשפך דם. ישבנו כולנו בגן האלוהים וניגנו שירי הודיה לבוראנו האהוב.

יום אחד, כאשר התזמורת מנגנת בחדווה, החליט אחד הנגנים שעדיף לשנות משהו בתווים. זה נראה לו יותר הרמוני. אולם למעשה הוא שבר את ההרמוניה, כיוון שהידע שלו לא היה מספיק. אכל מעץ הדעת בלי דעת.

וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים;

מהו נחש? נתבונן במבנה של היצור הזה: הוא ארוך ועקלתוני, עמוד השידרה שלו גמיש וחסר קשיחות. עם הפה הוא מכיש וממית. מה זה מזכיר לנו? עקמקמות, שקרנות, מה שאיננו אמין ושאי אפשר לבטוח בו. הנחש הינו למעשה התמצקות מחשבות כאלו. כל היצורים הנראים לנו כרעים עלי אדמות, הם למעשה פרי הבריאה של אנשים שחשבו מחשבות רעות. אנחנו מחוננים בכושר לברוא מחשבות – והמחשבות האלו מתמצקות בעולם הפיזי ושבות אלינו, לטוב ולרע. מחשבות טובות בוראות יצורים הנראים לנו כיפים וטובים. זה נראה מופרך לאדם הפיזי, כיוון שאיננו מסוגל להתבונן בתוצאות מעשיו לאורך זמן. לאדם אין שום אפשרות להתבונן במעשים ובתוצאותיהם לאורך תקופה של כמה אלפי שנים. ברור לנו שכאשר אנו בונים משהו פיזי, כמו מכונית או בית, הרי שהדבר הינו פרי חשיבת מחשבות. מה קורה עם מחשבה שאותה אנו חושבים בפנימיותנו? לאן היא הולכת ומה היא מחוללת? אפשר להמשיל את המחשבה למים – הם חייבים לזרום למקום כלשהו, הם לובשים צורה ופושטים צורה, אולם אינם נעלמים. כך גם המחשבות שאנו בוראים בקרבנו ממשיכות להתקיים ולהשפיע.

הנחש מסמל את הזרם הבלתי פוסק של התחושות העולות כל העת ממעמקי התת מודע ומשפיעות על מהלכי התודעה הערה. האדם הרגיל סבור שהוא חופשי לחשוב את מחשבותיו כרצונו, ולהחליט את החלטותיו מתוך חופש בחירה, חופש האמור להבטיח לו כי תוצאות מעשיו יהיו טובות מבחינתו. אולם מאחר והתודעה נשלטת על ידי המצבור העצום של המשקעים האצורים בתת מודע, מעשיו של האדם אינם יוצאים לפועל בחופש אמיתי. חופש אמיתי הוא מצב שבו אדם איננו נשלט עוד בזרם המאוויים הבלתי פוסק הנובע ממעמקי התת מודע וכופה את האדם לפעול ולהתנהג בצורה מסוימת. על האדם ללמוד לאלף את הנחש הפנימי ולמשול בו.

 

 וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. 

הנחש לוחש מתוך פנימיותו של האדם אל התודעה הערה, כי קיימות אפשרויות רבות להתענג ולהנות מהחיים. האישה מסמלת כאן את מערכת הרגשות הרוחשות בפנימיות. אני רוצה להדגיש כאן שאין הכוונה לאישה במובן המקובל של המילה – גברת הלבושה בחצאית. אנו מתבוננים כאן באספקט הנקבי של המהות הרוחית השלמה הנקראת אדם שלם. באדם השלם המהות של זכר ונקבה הינה מאוחדת.

 

 ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ:  מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל.  ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ:  פֶּן-תְּמֻתוּן. 

כאן מתואר התהליך של התפרקות הגוף המאוחד של המין האנושי.

מוות 

מהו מוות? אנו רואים שכל מה שקיים, מהחלקיקים הזעירים ביותר שאנו מסוגלים להבחין, מזדווג ומתפרק כל העת. צורות נבנות ומתפרקות, אבל מרכיביהן משתמרים לעד. כל הגופים מתפרקים, ומרכיביהם, לאחר תקופה של התפוררות, משמשים כאבני בניין לגופים חדשים. תפקיד הגופים לאפשר לתודעה לפעול. ההנחה כאן שתודעה שוכנת כבר בחלקיקים הזעירים ביותר, ואיננה תוצאה של פעילות כימית במוח. תודעה היא תוצאה של תנועה המחוללת צליל. צליל הוא למעשה הופעת התודעה.

חכמי התורה מדברים לכל אורך הדרך על השארות הנפש והיוולדות חוזרת –קיים בנו מרכז תודעתי קבוע השב ומתגשם עלי אדמות. ה"אני" העליון לא נהרס לעולם. אין שום תרבות עלי אדמות שלא רואה המשך לאחר התפוררות הגוף הפיזי.

נתייחס לכך כאל אקסיומה שלא ניתן להוכיחה באופן מדעי. אולם המדע עוסק בבריאה הפיזית, וכאן אנו עוסקים במהות שמעבר לבריאה הפיזית, כך שהמדע לא יוכל לעולם להוכיח זאת. אולם כל אדם יכול להוכיח זאת עבור עצמו, באופן אינדיבידואלי.

אפשר להגיד גם כי "מוות" הוא שבירת "התזמורת האנושית" להמוני נגנים סוליסטים המחפשים כל אחד לעצמו גדולה אישית.

המנגנון המאפשר למרכז הזה להתפתח ולבוא לידי ביטוי עלי אדמות מסיים את תפקידו, ומרכיביו משמשים לבניית מנגנונים חדשים כאלה. למעשה בכל התרבויות האנושיות העתיקות ידעו בני האדם שכך הם הדברים, והדעה של האדם המודרני, שקיים רק חומר וחיים פעם אחת – הינו דבר חדש בהיסטוריה האנושית. בני האדם לא חשו כך מעולם. התורה איננה מדברת במישרין על הישארות הנפש והיוולדות חוזרת, כיוון שאלו היו עובדות ברורות לכל אדם. הבריאה הפיזית נראתה כמטרה עבור רוב בני האדם, תודעת בני האדם התמקדה בהצלחה הארצית.

הבעיה היא שבני האדם לא מבינים מהי תכלית החיים – זאת בעיה שקיימת משחר הקיום האנושי – מיעוט מסוים מקרב בני האדם פיענח את סיבת הקיום האנושי, ושאר המוני האינדיבידואלים, החיים מכוח פעילות התשוקות לסיפוק מיידי, אינם רואים זאת. מאחר והאדם בעל השכל המוגבל לא רואה כי קיים צדק בעולם, הוא דוחה את הרעיון של קיום אינטליגנציה אינסופית המדריכה את תהליכי הבריאה ופועלת מכוח צדק מוחלט. דעה זאת נובעת בעיקר משום שאותם גופים המתיימרים לייצג את אותה תודעה אינסופית, עסוקים רובם ככולם בהאדרה עצמית, מחוללים כל העת עימותים בין בני האדם כדי לבסס את השלטון על ההמונים – הפרד ומשול. כאן טמונה בעיה אחרת, שאולי נדון בה בהמשך.

אין מוות של מוקד התודעה המרכזית – זוהי אקסיומה, למעשה. אלו שדוחים זאת על הסף, מוטב שיעזבו את המאמר הזה, ויחיו את חייהם הקצרים חסרי המשמעות. זוהי הבחירה החופשית המתאפשרת בבריאה. ברור שזאת גישה הרסנית, וכיום אין שום ספק לאיש שהאנושות דוהרת אל פי התהום. הבחירה הזאת היא שחוללה את המשבר הנוכחי.

נתבונן באטום – אבן הבניין הראשונית הידועה למדע, ממנה נבנות כל הצורות הקיימות בטבע. ממה הוא בנוי? הוא מורכב ממעגלים החגים סביב מרכז. אנו יודעים כיום שהיחידה הראשונית הזאת ניתנת להריסה. מה שמתרחש, כנראה, זה שהמעגלים הפנימיים מתפרקים. כמובן שאין כאן שום אמירה מדעית- אין לי שום יומרה כזאת; זה חומר למחשבה. בכל אופן, התפרקות האטום הוא למעשה המוות של האינדיבידואל המכונה אטום. תיאורטית אפשר לזהות כל אטום כאינדיבידואל ייחודי, ואפילו לתת לו שם. חיים הם למעשה תנועה מעגלית – כאשר התנועה הזאת פוסקת, החיים למעשה פוסקים מלהיות, לפחות בעולם הפיזי.  כל מה שקיים מייצג תנועה מעגלית – כך בנויים כל מערכות הכוכבים וכל מה שהוא חי עלי אדמות. המערכות הפנימיות שלנו זורמות כל העת במעגלים – אוויר נשאף אל הריאות וננשף החוצה, מזון נכנס למערכת ושאריותיו נפלטות. הדם זורם במעגלים בכל חלקי הגוף, כל האיברים קשורים זה בזה באופן מעגלי.

כל הממלכות בבריאה פועלות במעגלים, במחזורים. מעגלי האטומים יוצרים מעגלי פרודות. אלו יוצרות מעגלי מינראלים והמינראלים מכוננים את הבסיס להיווצרות מעגלי הצמחים. על הצמחים יכולים בעלי החיים להתקיים ולפעול. אנו רואים שכל מה שקיים תלוי זה בזה אהדדי.

מהו אדם, בעצם? הוא מורכב מכמה מעגלים: הראשון הוא הגוף הפיזי, שכל מרכיביו בנויים ממעגלים המשתלבים זה בזה. נוספים לכך מעגלי התחושות, מעגלי הפעילויות הנפשיות, מעגלי השכל והמחשבה האנושיים, אולם מעל כל אלה פועל מעגל סמוי, רוחי, ההופך את האדם הנראה כמעין חיה משוכללת, למשהו מאיכות שונה לגמרי ממה שקיים בבריאה.

בני האדם אמורים לשרת בפיסגת ההירארכיה הזאת, כשהם פועלים במעגלים מושלמים המחוללים אנרגיות שבאמצעותן מוכוונים ומוחשים תהליכי הבריאה.

החברה האנושית בנויה ממעגלים כאלו. חברה השואפת לפעול באופן מושלם והרמוני חייבת לפעול במעגלים אנושיים, בהם חברי המעגל פועלים בשיתוף פעולה מלא. לחברי קבוצה כזאת יש תודעה רחבה יותר מהתודעה הפרטית של כל אינדיבידואל העומד בפני עצמו. התפרקות הקבוצה מהווה למעשה מות רמת התודעה אותה מייצגת הקבוצה. אנחנו יכולים לראות כי כל מערכת מוצלחת, חייבת לפעול מתוך שיתוף פעולה בין כל המרכיבים. בחברה כיום שיתוף הפעולה הזה כפוי, מאולץ או שהמשתתפים בפעילות מתוגמלים בשכר, אחרת לא יעבדו.

זה מה שמסתתר בסיפור העתיק הזה, הנראה כל כך ילדותי מקריאה ראשונה, אולם מסתתר כאן הפרינציפ של סוד הקיום האנושי הראוי עלי אדמות.

כאשר מעגל אנושי כזה מתפקד באופן מושלם, או לפחות כאשר החברים יודעים שעליהם ליישב את המחלוקות ביניהם באחווה, החיים יפעלו בצורה ראויה. אולם ברגע שאחד מחברי המעגל, יתחיל לבקר את האדם הניצב מולו במעגל, שתפקידו לייצג תפיסה הפוכה או מנוגדת בהתאם ליכולת הבנתו המוגבלת, המעגל הזה יתפרק. הראייה הרחבה הנוצרת על ידי חברי המעגל המאוחד תמות, והמשך הקיום האנושי יהפך לגיהנום.

מעגל רוחי איננו יכול להיות כפוי – הרוח מתנגדת לכל דבר שיש בו כפייה. הכפייה שייכת לתודעת-קין. אנו עוסקים בשיקום תודעת-הבל, שבה המונח כפייה איננו קיים. מעגל רוחי איננו יכול לפעול כיוון שהורו לחברי המעגל לעבוד יחדיו, כפי שכופים על קבוצת אנשים לפעול כיחידה צבאית. שם המשמעת הינה חיצונית ולא פנימית, האנשים פועלים יחדיו מחרדה קיומית ומפחד העונש ולא מאהבה.

מוות, למעשה, הינו תהליך של התפרקות התודעה הרחבה, הקבוצתית. שימוש בידע באופן חלקי גורם לנזקים. תודעת בני האדם הארציים איננה מקפת מספיק כדי לבחון את כל הספקטרום של הגורמים המשפיעים על דבר שאותו אנו רוצים ליצור; איננו מסוגלים לבחון את השלכות הדברים לתקופה ארוכה, מעבר למהלך חיים מוגבל של האדם. זה דורש שילוב של מערכות אנושיות הפועלות באופן הרמוני, בהנחייתם של בני אדם בעלי תודעת-על, מנהיגי האנושות.

מוות הוא התפרקות של מעגל קיומי.

ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה:  לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן.  ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע.  ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. 

האדם מחליט החלטות מבלי שתהיה לו האפשרות לבחון את כל הנתונים באופן מלא ואובייקטיבי. הוא מסוגל לעשות דברים הנראים כטובים, אולם הוא לא מסוגל לראות את השלכותיהם לטווח הארוך.

בכל עת שבני האדם מנסים לשפר את מצבם –  בעת שהם פועלים ללא הדרכת בני אדם בעלי תודעת-על – איזון של מיליוני שנים מופר, והשכל האנושי שאיננו מסוגל לראות את התמונה בכללותה, מחליט החלטות שגויות. האדם פועל במנותק מהידע העליון, המצוי בשלב זה בידי בני האדם בעלי תודעת-על, המיוצגים על ידי הישות אותה אנו מכנים כעת יהווה-אלוהים. כל פעולה המתבצעת ללא ליווי של ידע-עליון, נידונה לכשלון ולתוצאות הרסניות – זהו המוות המתואר כאן. שכלו של האדם הרגיל מוגבל; זוהי למעשה התכנית של הבריאה – כדי לחדש את האחדות של ההווייה, אנו חייבים לפעול בשיתוף פעולה. רק בעבודת צוות הנעשית באחווה אפשר להתעלות מעבר למגבלות.

 

 ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם;

בני האדם נוכחים לדעת כי מעשיהם שגויים, והם מתמלאים ברגשי אשם. רגשי אשם הם למעשה עדות למצב הפנימי של האדם – ערומים ממעמדם הרוחי. הם מנסים להסתיר את תוצאות  מעשיהם, אולם הדבר איננו ניתן – האדם חייב להתבונן פנים אל פנים אל כל מה שהוא עושה, טוב או רע, ללמוד ולהסיק מסקנות. בני האדם החליטו לברוח מאחריות, ולהטיל את האשמה זה על זה.

מהו המצב הזה המתואר כעירום? האדם ששבר את המעגלים הרוחיים הינו עירום מאותו מצב תודעתי. המעיל הרוחי האופף אותו נקרע, והוא שוקע אל עצמיותו הנמוכה, השפלה. הוא חש בושה ומנסה לתפור לעצמו מלבוש מלאכותי, העשוי מעולם הצמח. האדם למעשה משפיל את עצמו ויורד ממעמדו הרוחי, ונזקק לעזרת העולמות השרויים למעשה מתחתיו מהבחינה ההירארכית, אותם הוא היה אמור לשרת ולרומם.

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.  ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן.  ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.

האדם מנתק את עצמו ממעמדו הרוחי ומתחיל לבנות לעצמו עולם המנותק מהתכנון הראשוני – השגת רמות תודעה עילאיות. בני האדם הפנו גב למערכת האמורה לסייע ולהדריך אותם. הם מתחבאים מאחורי הממלכות הנמוכות מהם. המין האנושי, שהיה אמור לשרת את ממלכות המינראלים, הצמחים ובעלי החיים, איבד את מעמדו בהנהגת הבריאה, ונפל למעשה אל מאחורי הממלכות האלו. הלבוש איתו אנו עוטפים את גופנו, לקוח בדרך כלל מעולם הצמחים, וגם מבעלי החיים, דבר המסמל את נפילת האדם מתחת לממלכות האלו.

הבגדים מסמלים את נפילת האדם.

אולם קול המצפון איננו משתתק וקורא לאדם לשוב אל מעמדו הראשוני.

קול המצפון – ההד הפנימי אותו מנסה לשדר תודעת-העל הקיימת באופן סמוי בכל אחד מאיתנו, מהדהד בנפשנו, קורא לנו לשוב אל המערכת הנכונה לפעולה עלי אדמות, אולם בני האדם מפנים עורף ובורחים מאחריות. קול המצפון הוא רוח היום המתהלך בגן התודעה.

סיפור נפילת האדם. למה מרמז סיפור זה? מהי נפילה בכלל? אנחנו עוסקים במצבים תודעתיים. היכן הוא מוקד התודעה? הנפש המוגבלת נודדת כל העת בקרבנו, ואיננה ממוקדת. האדם בתחילת דרכו מחפש מהו הדבר הטוב ביותר עבורו. אולם מחמת מוגבלותו הוא איננו יודע מהו הטוב האמיתי, מהו טוב לטווח ארוך, מהו טוב באמת. הוא פועל כחפצו, להשביע את רעבונו, את יצריו, מנסה לבסס משהו יציב בעולם משתנה. הוא לא מסוגל להתבונן הרחק, מעשיו האנוכיים הינם למעשה הרסניים, הוא הורס בסופו של דבר את עצמו ואת חבריו.

אנו מגלים אלמנט חדש שנוסף למעשה הבריאה: כוחות המתנגדים להתפתחותו הטובה של האדם, ופועלים כדי לפתותו ולהסיטו מהנתיב הרוחי. מדוע הכוחות האלו קיימים ולשם מה? האם קיים אלוהים ואנטי-אלוהים? הקיים בורא וכוח המתנגד לו? תשובה פשטנית לכך תהפוך את הבורא למוגבל וחסר. אולם אנו עוסקים בתודעה אינסופית. וכאן גם קיימת תבונה אינסופית שההבנה האנושית המוגבלת איננה יכולה לתפוס. מה שבכל זאת אפשר לראות, זה שההתנגדות והפיתוי המפילים אותנו, הם עשויים להיות גם הכוח שיביא לפיתוחם של כוחות נפשיים שלא היו קיימים בתוכנו מלכתחילה. אם הבריאה הייתה זורמת על מי מנוחות, ללא כשלונות, צער וכאב, אי אפשר היה למעשה להשיג את יעד הבריאה – לכך נדרשים כוחות נפשיים אדירים. פיתוח הכוחות האלו דורש השקעה נפשית עצומה מצדו של האדם. כל אדם חייב לעבור סידרה של כישלונות והצלחות, עד שייווצר בתוכו הכוח שיאפשר לו לפרוץ מבעד למחסומים שהטילה הבריאה ואז יגשים את מטרת הבריאה. זה לא מסע פשוט וקל, זה לא מיועד לרכי לבב ויפי נפש.

אנו יוצרים את הכוחות המתנגדים לנו, בעת שאנו פועלים מתוך שיקולים צרים ותועלתניים. כוחות נגדיים אלו משמשים ככלים חיוניים בהתאמנות הרוחית.

בריחה מאחריות אישית והתפוררות המין האנושי.

  י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא.  יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ.  יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם:  הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. 

כאן אנו רואים לראשונה את התופעה של השתמטות מאחריות והטלת האשמה על האחר. אנו רואים את התופעה הזאת יומיום, בכל העיסוקים בהם אנו מעורבים, כמעט תמיד הצד השני מתחמק מאחריות כאשר הוא טועה, ומשליך את האחריות על הצד השני. כך ממשיכים בני האדם לשקוע בכיוון המנוגד למהלך האבולוציוני המתוכנן, מפנים את ערפם למטרת החיים, מפוררים את מבנה המין האנושי, מחריבים את עצמם ואת החברה.

 

 יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית;

ההנהגה הרוחית של האנושות, הפועלת כעת כצוות של ישויות בעלות תודעת-על, פונה אל המין האנושי, נוזפת ומדריכה. ההנהגה הזאת פועלת כל העת באמצעות המצפון האמור להיות פעיל בנפשותינו. האדם האחראי מטפח את המצפון ומקשיב לו, האדם הבורח מאחריות קובר את קול המצפון מאחורי חמישים מטרים של בטון. אולם קיר הבטון הזה חייב להיסדק, בטוב או ברע. ההנהגה הקוסמית לא מאפשרת לתופעה הזאת להתקיים, ומאחר ובני האדם מסרבים לקחת אחריות, פירוק המבצרים האלו כרוך בייסורים.

 

 וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. 

 

 יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.  טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ:  הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.  {ס} 

 

המצב הנפשי בו אנו בוחרים להיות – מצב הנחש – מארר למעשה אותנו. ההחלטה המודעת לברוח מאחריות ממיטה אסונות על המין האנושי. כל הניסיונות להכחיד את מה שבני האדם רואים כרע, כחוסר האפשרות לספק את התשוקות, נידונים לכישלון. האדם האנוכי דן את עצמו למאבק אינסופי עם כל שאר מרכיבי הבריאה, ובעיקר עם חבריו בני האדם.

אלהים לא מקלל, כמובן, אף אחד. מה שמוצע כאן הינו משל להתנהלות של בני האדם – היישויות האינדיבידואליות שהן מהוות למעשה את אלהים, הפועל עלי אדמות. מעשיהם של בני האדם כאשר הם מתנהלים על פי התכנית הקוסמית הינם מבורכים, וכאשר הם מתנהלים בניגוד לתכנית, הם מקוללים, זאת אומרת, תוצאות המעשים חוזרות אל פני המבצעים אותם, וכך בני האדם מברכים את עצמם או מקללים את עצמם.

 

 טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. 

 

 יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.  יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:  כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב.

מכח חופש הבחירה – המשיכו בני האדם ליפול מהבחינה הרוחית וירדו למעשה מבחינה תודעתית אל רמת המינראלים – אל רמת העפר – השלב הראשוני של הבריאה. במקום למשוך את הבריאה למעלה, מושכים בני האדם את הבריאה למטה. הבריאה היא למעשה מעגל תנועתי המוליך ממקום אחד למקום שני – מהעדר תודעה לתודעת-על. שבירת המעגל הזה זהו המוות אותו חווים בני האדם.

 

חוק הסיבה והמסובב – פעולה ותגובת נגד.

 

בסיפור הגירוש של האדם מגן העדן מרומז לראשונה העיקרון שלכל מעשה חייבת להיות תגובת נגד. אפשר לקרוא לזה שכר ועונש, או כפי שהדבר מכונה בספרות הרוחית כיום כחוק הקארמה. קיימת בבריאה האפשרות להפנות את מוקד מבטנו להיכן שנראה לנו כטוב. תכלית הבריאה היא תודעת-על, או "אלוהים", ולכן זוהי המטרה אליה חייבת להיות ממוקדת תודעת האדם. אולם האדם הנשלט על ידי היצרים הרוחשים בתת מודע, והמקושר לעולם הגשמי באמצעות חושיו, שהם למעשה פרי המאמצים שבעבר להשגת תודעה, נוטה כמעט תמיד להתמקד במה שנראה לו כטוב, שזה סיפוק היצרים המיידיים, אכילה, שתייה והזדווגות.

כמובן שהתורה והחכמים לא מתייחסים למונח הזה –  קארמה – מונח סנסקריטי שהיה ידוע באותו זמן במזרח הרחוק, אולם משמעותו היה ידוע היטב. קארמה משמעותה פעולה, ולכל פעולה חייבת להיות פעולת נגד. בדומה לחוק הפיזיקלי השלישי של ניוטון. הילל הזקן ניסח זאת היטב בסיפור הידוע על הגולגולת שראה צפה בנהר: ("עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן ("על שהצפת הציפוך, וסופם של מציפיך לצוף;  על אשר הטבעת, הטביעו אותך, וסוף אלו שהטביעו אותך שיטבעו גם הם.

הוא מפגין את הידע שלכל מעשה יש תגובת נגד מאותו כמות ומאותו ערך. כמו כן הוא מפגין את הידע של נצחיות האינדיבידואליות, השבה ונולדת בספירה הארצית, כפופה למעשים שנעשו במחזור ההיוולדות הקודם, השבים אליה, לטוב או לרע.

 

  כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה:  כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי.  כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.  {פ}
כב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם.  כג וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן–לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם.  כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.  {ס}

האדם מגרש את עצמו, למעשה, מרמת ההכרה העילאית אל רמת התודעה ההתחלתית – החייתית. אני רואה את חוג יהווה-אלוהים כמראה, המציגה בפנינו את האמת אודותינו. אנו רואים כאן מערכת המכווינה את העניינים בהתאם לבחירתם של בני האדם, בתקווה שנפיק לקחים ונסיק מסקנות, דבר שכשלנו בו לכל אורך הדרך.

הלבוש של כתנות עור מסמל את הנפילה לעולם המלאכותי שיצר האדם לעצמו, עולם המנותק ממטרת הבריאה, ומכוון לסיפוק מאוויים ואושר אנוכי. האדם למעשה מגרש את עצמו מתודעת גן-העדן. רכשנו ידע מסויים שמאפשר לנו לפעול באופן עצמאי, במנותק מהתכנית הקוסמית; בני האדם עלולים לכונן מערכת קיומית עלי אדמות שפועלת לפי ההבנה המוגבלת האנושית של טוב ורע, שאינם טוב ורע אבסולוטיים. טוב אצל בני אדם חומרניים זה סיפוק תשוקות מיידי, ורע סיכול התשוקות האלו. הגישה הזאת מנוגדת לחוקי הקוסמוס, שלא מקבלים התנהגות אנוכית צרופה, כך שעולם כזה חייב להיהרס, מה שמתרחש באופן קבוע עלי אדמות, דבר שבני האדם אינם מסוגלים להבין, מכוח הבנה שקטעה את עצמה מההבנה הקוסמית. החורבנות עלי אדמות נגרמים כתוצאה מפעילות בני האדם שאיבדו את ההבנה לתהליכים הקוסמיים.

הטוב המוזכר בסיפור התנכי הוא השלמת מחזור רוחי, המביא להשגת רמת תודעה מסויימת. רוע הוא הליכה הפוכה במעגל, או שבירתו. זהו למעשה המצב הנוכחי של המין האנושי.

 

כאן הסתיים מה שכתבתי אודות שלושת הפרקים הראשונים של ספר בראשית. 25 מאמרים בסך הכל, שאני מקווה שממחישים לקורא את עצמת הדברים ואת עצמת המחבר, שכמעט ואין להם תקדים בתולדות האנושות. מי שכתב את הפרקים האלו היה גאון קוסמי, עם ראייה וחזון נדירים ביותר. כוונת המאמרים לא רק לקורא העברי – כיוון שלמעשה לא ניתן לתרגם את הדברים כלשונם, אבל אפשר להעביר את המסרים האלו לעמים כדי שיוקירו את חשיבות העם ששימר את הדברים למרות כל הנסיבות

 

נמשיך הלאה בעקבות הסיפורים המרתקים האלו ונראה מה צפון בהם.