כאשר גורשנו מגן העדן – חרב האש מנעה מבעדינו את הדרך חזרה. אי אפשר לחזור לתודעת גן העדן כל עוד נפשנו עמוסה בשאריות פעילותנו במחזורי החיים. כפי שגופנו מייצר כל העת פסולת שחייבת להיות מופרשת, כך גם כל מה שמצטבר בנפש חייב להיכחד באש האהבה האלוהית כדי שנוכל להמשיך בהתפתחות תקינה.

(כפי שכתבתי זאת בדברי אודות ספר בראשית – אנחנו למעשה גרשנו את "אלוהים" מהספירה הארצית והפכנו את העולם לגיהינום)

"אלהים" מדבר אל בני האדם – אנו רואים פיצול בין מה שאנו מכנים אלוהים לבין המין האנושי. בני האדם מתקשרים באמצעות מילים, וכך נוהגת האלוהות עם בני האדם. אנו מדברים זה עם זה כיוון שאנו חשים מנותקים זה מזה. אני לא מדבר אל היד כדי שתבצע פעולה מסוימת. אני חושב או רואה תמונה וזה מתבצע. המין האנושי התנתק מהאימפולס הקוסמי במדרגה כזאת שהוא איבד כל קשר בלתי אמצעי עם כוחות הקוסמוס, ובינו לבין עצמו. רק במקרים בודדים, חשים בני האדם קרבה בלתי אמצעית ביניהם, כמו אם החשה את כאבי בנה. במצב הקוסמי האידיאלי, אין צורך כלל במילים. האדם החווה את האחדות הקוסמית, חש ויודע את המוטל עליו באופן בלתי אמצעי.

בני האדם שהיפנו את מבטם אל הספירה הארצית כמטרת הקיום, ניתקו את עצמם בצורה זאת ממטרת הבריאה האמיתית, וכעת יש צורך לשקם את המערכת מבסיסה. מיקוד התודעה במישור הגשמי, הביא בעקבותיו לביטול תחושת האחדות שבין כל הנבראים, וכיום כל אחד חש כאישיות אינדיבידואלית הנפרדת מכל השאר, מונעת מכוח רגשי אנוכיות קרים של סיפוק עצמי, על חשבון כל השאר. כל השואות שבעולם נגרמו מכך.

לכאורה אנו רואים כאן תהליך של בריאה מחודשת. האלוהות, או תכלית הבריאה, מתגלה לבני האדם, ומנחה אותם בשפת הדיבור, שבה מתקשרים בני האדם זה עם זה. אנו מכנים את האדם כמיקרוקוסמוס. כל מערכותיו של אדם בריא מתפקדות באורח מושלם, כאשר אני חושב מחשבה, ואפילו לפני שהמחשבה הזאת מתרחשת, כבר נערכות המערכות השונות כדי לבצע זאת. היד מניפה את הפטיש ותוקעת את המסמר במקומו עוד לפני שהאדם חושב על הפעולה. כך גם אמור היה לפעול הגוף של המין האנושי – המאקרוקוסמוס. המצב שלנו כל כך ירוד, שיש להנחות אותנו באופני התנהגות בסיסיים כדי שאפשר יהיה לכונן חברה מסודרת, שבאמצעותה אפשר יהיה להתחיל ולכונן את המערכת המיועדת לשיקום המין האנושי והבריאה הפיזית בכללותה עלי אדמות. מערכת העצבים – המערכת המנהלת ושולטת, אותה אמור לכונן המין האנושי, הינה מרוסקת. היתה זאת משימתו של עם ישראל לשקם את מערכת העצבים הזאת.

נחזור ונתבונן בתמונה הזאת, אותה אנו מכנים "עשרת הדיברות":

 וידבר אלהים, את כל-הדְברים האלה לאמר:

אנכי יהוה אלהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים: 

אני מרכז התודעה – התמקד בי ולא בדברים אחרים הקוסמים לך.

אני האלף והתו – הראשון והאחרון. אני אש האהבה האלוהית המכלה את כל מה שמתהווה בתהליכי הבריאה וחייב להיות מופרש ולהתכלות. הרסתם את הגן שכוננתי לכם ביד קלה. בראתי עולם שאין בו שפיכות דמים וכמעט ללא סבל, למעט הסבל המחוייב לחישול הנפש. הפכתם את גני לגיהינום, אולם אינכם מסוגלים לשקם את גן העדן – רק אני יכול.

כל מאמציכם לברוא עולם שאינני נוכח בו נדונים לכישלון. העולם המלאכותי אותו אתם שבים ובוראים יורד כל העת לטמיון ואינכם לומדים את הלקח.

מעולם לא הסתרתי את פני מכם – אני שב ופונה אליכם כל העת. או באופן ישיר או באמצעות שליחי הנאמנים. אפפתם את נפשכם במסך ערפל הבערות ואינכם מסוגלים עוד לחזות באור השמש – אני הוא השמש הזורחת על כל הברואים. טוב ורע לא קיימים לגבי.

אם אסתיר פני מכם לרגע אחד – תתאדו כולכם מעצמת הרוע שחוללתם בעולם.

כאשר תחליטו לפנות אלי, אשקם את העולם. זאת משימה קטנה עבורי – אני בורא יקומים שלמים מכוח המחשבה, מה אתם עבורי? אתם כולכם גרגר אבק קוסמי.

מעולם לא כפיתי את עצמי. כפייה, פחד ושנאה הם המסך שחוצץ בינכם לביני.

אינני יכול להתגלות בעולם של מחלוקות, מריבות ושפיכות דמים.

באתי כעת כדי לסייע לכם להשתקם לתודעת גן העדן – אם תחפצו.

לֹא-יהיה לך אלהים אחרים, על-פני. לֹא-תעשה לך פסל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת–וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם:  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא–פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי.  וְעֹשֶׂה חֶסֶד, לַאֲלָפִים–לְאֹהֲבַי, וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.

משפט אדיר המסכם למעשה את כל מה שדנו בו עד כה, שב ומתאר בקצרה את תהליכי הבריאה ובעיות המין האנושי בספירה הארצית.

המשפט הזה מאשר ומאשש את כל מה שאמרתי עד כה בנוגע לתהליכי הבריאה. הסתכלו מאחורי הדברים לעמקם ותראו שהדברים נכונים.

מצרים בית עבדים היא הספירה הארצית הצרה שבה נלכדה תודעתו של קין והשתעבדה לנהרות החושך השוצפים ללא הפוגה ממחשכי התת מודע, וכך הוא נע ונד סביב הספירה הזאת עד אין קץ, עד אשר יחליט חוג יהווה-אלוהים להוציאו ממעגל הקסמים שלתוכו הוא הפיל את עצמו. והקטע האחרון הנראה כאש לוהטת – אל קנא – מתאר למעשה את חוקי הגורל וההיוולדות החוזרת – מעשיו של האדם שבים וטופחים על פניו לכל אורך מהלכי חייו, ודורות רבים חולפים עד שהאדם נחלץ מכך ומתחיל לשרת את מטרות הבריאה. בבריאה פועלים כוחות מדוייקים וקפדניים, שההתעלמות מהם תגרום לנו לסבל עצום. אין אלו חוקים אכזריים – אלו למעשה כוחות של חסד עצום השואפים להביא אותנו אל מטרת הבריאה, גם אם הדבר כרוך בסבל. ואז הבריאה עושה חסד לאלפים – מספר זעום מקרב מיליארדי בני המין האנושי ששמו להם לאהוב את חברי החוג הנעלה הזה ולפעול בהנחייתם.

חוג יהווה-אלוהים מתנהל בדייקנות ובקפדנות מוחלטים, ברמה על אנושית. לבני האדם אין יכולות כאלו – ולכן הם מחוייבים לעבוד בשיתוף פעולה כדי להרחיב את תחום תודעתם. למעשה כל חברי החוג הזה פועלים בשיתוף פעולה מוחלט, ברמה כזאת שזה ייראה לצופה מהצד כיישות אחת, אולם זה נובע מרמת האחדות שהם הגיעו אליה. אין שום אלמנט של פחד וחרדה בחוג הזה, ובוודאי שכל גישה מפוחדת כלפי יהווה-אלוהים הינה ילדותית. כשם שאנו מתבוננים בבן אדם ורואים אותו כאחדות אחת, הגם שהוא מורכב מאינספור איברים, כך גם חוג יהווה-אלוהים, שחבריו מגיעים לרמת אחדות עילאית עד שהם נראים כגוף אחד. האחדות אותה מייצג גוף האדם איננה מודעת – חברי החוג הזה פועלים באחדות מושלמת מכוח מודעות אינסופית. כדי להשיג את רמת המודעות הזאת חייבים בני האדם לפתח משמעת פנימית קפדנית, ולמעשה כל חוקי התורה מכוונים לפיתוח משמעת קפדנית שכזאת. אני מכנה את שיטות ההתאמנות שבתורה "המתמטיקה של היהדות". את ההתאמנות הזאת אפשר לעשות רק עלי אדמות – זהו בית הספר של היקום. כל אדם יכול להצטרף לחוג יהווה-אלוהים, כפי שהצעתי למעלה, אולם כדי להשיג את רמות התודעה עילאיות חייב האדם לעבור התאמנות שיטתית וקפדנית. כפי שאמר הרבן משה: "אין חופש בלי משמעת".

כל מהות ההתאמנות הרוחית שבתורה היא כדי להגיע לחופש אמיתי.

למה מתכוון המחבר בפסל הנמצא בשמים מעל ובמים מתחת לארץ? איך יכלו להניח שם פסלים ובשביל מה? זה למעשה מתאר בדייקנות את מה שכתבתי במאמר הזה בתחילתו אודות תהליכי הבריאה. (בספר בראשית)

הפסל והתמונה אודותם מדובר כאן הינם תצורות מחשבה אותם חקק האדם בנפשו. קונצפציות קפואות, מידע אינטלקטואלי חסר התנסות חיה. השמים מעל זהו תחום התודעה הערה, הארץ מתחת – התת מודע, והמים מתחת לארץ – מחשכי התת מודע, האוקיאנוס האינסופי בו נאצרת כל תנועה שאנו עושים, ולו הקלה ביותר. התנועות האלו, שאינן מבוססות על ידע עליון, מחוללות בתת מודע מבנים נפשיים המשפיעים על התודעה הערה ומדריכים אותה, ולפיכך התודעה הערה איננה פועלת בחופש –  היא כפופה לזרמים האפלים והנסתרים הנובעים מחשכת התהום. מבנים נפשיים אלו נוצרים על ידי האינטלקט שאיננו מעוגן בתודעת על. האדם מנסה לבסס אחיזה מוצקה בעולם תנועתי המשתנה ללא הרף.

המאמץ להשיג תודעת על משתבש מחמת תצורות המחשבה הקפואות האצורות בתת מודע ומשפיעות על מהלכי התודעה הערה. האדם שב ונולד עם הקבעונות שנחקקו בנפשו במהלכי החיים. אלו המסוגלים להשתחרר מתצורות המחשבה הקפואות, ממשיכים הלאה וזוכים להצטרף לחוג בעלי תודעת-על.

פסל או תמונה המעודדים את האדם להסב את מבטו אל מטרת הבריאה – תודעת-על – יכול בהחלט להיות גורם חיובי; תמונה של אדם מתקדם יכולה להשרות עלינו ללכת בדרכו. ליצור תמונה פנימית של האנשים הדגולים שדנו בהם עד כה – אברהם – יצחק – רבקה – יעקב/ישראל יובילו אותנו אל המטרה. עבודת אלילים מהותה מיקוד התודעה בארצי, בהמוני הפרטים הנחשקים שבבריאה (שכשלעצמם אין בהם שום רע) והפניית העורף ממוקד הבריאה מחמת ההתמכרות הפנימית לתענוגות הספירה הארצית.

לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה, אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. 

אדם המתיימר לעשות עבודה רוחית שמסתתר מאחוריה אינטרס אישי צר, יומרני ושטחי, עבודתו הכוזבת תשוב אליו כבומרנג, ויהיה עליו לשאת בתוצאות מעלליו דורות רבים.

 זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. יוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת–וַיְקַדְּשֵׁהוּ. 

השבת מסמלת את פיסגת המסע הרוחי שבו מסתיים כל המאמץ בעולם הגשמי. למעשה המצב הרוחי הזה אמור להתפרס על פני כל ימי השבוע. אין זה יום ארצי בלבד. אפשר לראות זאת גם כמצב שאין בנו שום כעס, שאיננו נוטרים טינה לאיש, מוחקים בקרב נפשותינו את כל העוולות שנגרמות לנו במהלך היום. אין לי דעה בקשר ל"יום השבת" הפיזי שנקבע על ידי סיבוב כדור הארץ סביב צירו. כאשר אנו מתנתקים מכדור הארץ, ומתבוננים בו מכוכב אחר, ברור שאין לכך שום משמעות. אבל בהחלט אפשר לראות את החשיבות לבני האדם כאמצעי המפתח משמעת וסדר בקרב הכאוס האנושי המתחולל על ידי בני אדם שאיבדו כליל את הקשר עם הקוסמוס. יום בשבוע הארצי המוקדש לחידוש הקשר עם עולמות הרוח, עם הערכים הרוחיים, עם עבודה פנימית השואפת למחוק את כל עוולות השבוע ולהתחיל את השבוע החדש ללא שום משקעי טינות כלפי אדם כלשהו.

שמירת השבת האמיתית היא איחוד ספירת הרוח עם הספירה הגשמית בפנימיותינו. חילול השבת היא שבירת האחדות הזאת. (אינני מתייחס כאן להנהגות הקיימות בדת היהודית או בדתות אחרות. כל אחד יחיה לפי מנהגיו. השמירה על השבת גם מהפן החיצוני שלה, תוביל את האדם בסופו של דבר אל היעד הרוחי).

בהמשך נראה כי חילול השבת דינו מיתה – דנתי בראשית הספר במשמעות המוות – כהתפוררות המעגלים הרוחיים ושבירת אחדות עולמות הרוח והחומר. אפילו שארית זעומה של טינה כלפי אדם אחר מחללת את השבת ומפרקת את המעגלים הרוחיים, ובעקבות כך המין האנושי שקע בכאוס, שפיכות דמים בלתי פוסקת, בערות וטמטום.

 כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. 

יראת כבוד היא המפתח להצלחה בנתיב הרוחי. מתן כבוד גם לאנשים שאינם ראויים לכך, מכוח הפוטנציאל הרוחי הקיים בהם. האב והאם הם שני הפנים של הכוח הבורא – הפן הסלחני והרחמן, והפן הקפדני והמדוייק. יאריכו ימיך על פני האדמה – תקופת חייכם תהיה מוצלחת מבחינה רוחית, תקופת חיים אותה מקדיש האדם להשגים חמריים גרידא, הינה חסרת משמעות, כך שגם אם היא תמשך מאה שנים, אין היא נחשבת כמעט מהבחינה הרוחית. האדם נכשל במסע הרוחי, ובמקום להתקדם, נסוג לאחור. אדם שחי תקופה קצרה עלי אדמות והשיג את המטרה הרוחית, הרי שמהלך חייו היה "ארוך". אפשר לראות בחיים ארוכים כמוצלחים מהבחינה הרוחית, והקצרים ככושלים מהבחינה הזאת. זה ממש ההיפך ממה שחושבים כיום בני האדם.

 לֹא תִרְצָח

אל תרצח את האיכויות האלוהיות שבקרבך.

לֹא תִנְאָף; 

אל תפזר את כוחותיך לכל העברים ללא התחשבות בתוצאות.

לֹא תִגְנֹב, 

אל תשתמש באנרגיה הקוסמית המפעילה את הווייתך למטרות סיפוק תועלתך האנוכית. אנרגית החיים  הזאת היא מתנת הבריאה, וכל שימוש שלא למטרות הבריאה, מהווה גניבה.

לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. 

השקר הוא השורש לכל שאר העבירות אותם מחוללים בני האדם. הוא מאפיין את חופש הבחירה שהוענק לנו – חופש הבחירה הכרחי לפיתוח תודעת-על והשגת מטרת הבריאה. כל מעשה פשע מתחיל גם משקר קטן. נפש האדם מתפוררת ושוקעת בתהומות החמרנות וחשכת התת מודע. הדרך לצאת מהמצב האנוש שבו שרוי המין האנושי חייב להתחיל מהקפדה על אמירת אמת, ומחיקת כל שמץ שנאה כלפי אדם אחר. הבראת המין האנושי מתחילה בכינון נפש בריאה בכל אחד ואחד. הפיתרון לא יבוא לעולם מהסדרים חומריים, בו כולם יהיו שבעים ומאושרים.

 לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. 

כל מה שעיניך רואות, וכל מה שחושיך קולטים, נוצרו על ידיך באמצעות המחשבות שחשבת בתקופות קודמות, שהלכו והתמצקו לאובייקטים גשמיים. אתה בעצם חומד את עצמך, ובכך הולך ושוקע במעמקי הבריאה הפיזית ובחשכת האגואיזם. החימוד הוא סימפטום למחלת האגואיזם, וזוהי המחלה האמיתית ממנה כולנו סובלים, והיא גורמת לכל שאר המחלות.

יד וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.  טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת.  טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם–לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ.  יז וַיַּעֲמֹד הָעָם, מֵרָחֹק;

המין האנושי מנתק עצמו מהכוחות הבוראים. מכוח הבערות, חרדים בני האדם מפני הכוחות האלו, ובמקום לשתף פעולה, מתרחקים בני האדם ממקור ההוויה, שהיא אהבה אינסופית.

וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל, אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים. 

ערפל מסמל מצב לא ברור, חוסר וודאות. הערפל הינו למעשה המסך אותו יצרו בני האדם בבערותם, והוא מהווה חציצה בינם לבין "אלוהים". משה שתת המודע שלו מטוהר כמעט לחלוטין, יכול לראות את האלוהים עין בעין ללא מורא. כל מטרת התורה זה פיזור הערפל הפנימי כך שכולנו נוכל לראות את "אלוהים" עין בעין. זה אמור להיות המצב הטבעי של כל אחד מאיתנו. אין זאת זכות יתר. העובדה שרק משה היה מסוגל לכך, מתארת את המצב הירוד בו אנו נמצאים – לבעלי החיים יש גישה בלתי אמצעית עם "אלוהים" או היישות הבוראת, תקראו לכך כאשר תקראו, השם איננו משנה, יש להם תחושת אחדות, שאותה איבדנו, במכוון.

עשרת הדיברות הן הסולם באמצעותו המין האנושי אמור לטפס חזרה אל מעמדו הרוחי, אל תודעת גן העדן. בתודעת גן העדן מוקד תודעת האדם הינה קבועה בבורא עולם, האהוב האלוהי.

גן-העדן איננו מקום עלי אדמות בו אנו חיים בגוף לנצח, ללא מחלות, הזדקנות, בתי סוהר ובתי חולים. זה לא מקום בו אנו משתזפים כל היום על שפת הים הכחול כאשר הפירות הנפלאים נופלים לנו ישר לפה.

עשרת הדיברות חושפות את המצב הרוחי העגום אליו נפלנו, שאנו זקוקים לסולם כל כך בסיסי כדי לשקם את מעמדנו. הנפילה של המין האנושי אל החומר הגס הינה כמעט מוחלטת.

למעשה הפכנו לבעלי חיים מדברים, שאיבדו כמעט לחלוטין את "צלם אלוהים" – שזה השתקפות האיכויות האלוהיות הנעלות באמצעות בני האדם.

נסתכל על המבנה האנושי הבסיסי – התא המשפחתי. אב, אם וכמה ילדים. כולם אוהבים זה את זה במסירות ונאמנות. ההורים מטפחים את הילדים ומשקיעים בהם את המיטב, כדי שיגדלו להיות אנשים טובים ונאמנים. משפחה מלוכדת ואוהבת כזאת, איננה זקוקה למעשה ל"עשרת הדיברות" המילוליות. הם חיים את הדברים. שקר וגניבה אינם קיימים כלל בתודעתם. הילדים אינם "גונבים" את צרכיהם מהוריהם. ההורים אינם מגדלים את הילדים כדי להגיש להם בבוא היום חשבון הוצאות של רווח והפסד.

מדוע משפחה לדוגמא כזאת לא יכולה להתפשט לכל רחבי ציבור בני האדם? מדוע אנו מתייחסים לאדם שאיננו "בן משפחה" כאדם זר שאפשר לנצל אותו, לרמותו, להתייחס אליו בגסות ובחוסר אחווה? אם נתבונן בדברים לעומק, נראה בקלות את עומק הכשל האנושי.

התפקיד הראשוני של שנים עשר השבטים היה לבסס משפחה אנושית מלוכדת, קבוצת אנשים החשה רעות ואחווה הדדית. השבטים והנהגתם לא השכילו להשיג אחדות בסיסית זאת, וכך כאשר עם ישראל הגיע מכוח חוקי הגורל אל מרגלות הר סיני, כדי לחדש את הקשר עם בורא עולם ולאפשר את שיקום המין האנושי, העם לא היה מוכן.

עשרת הדיברות הינן מצד אחד המפתח לשיקום האנושות, ומצד שני מראה הניצבת בפנינו ומראה לנו עד כמה עמוק נפלנו.

אם נחזור לספר בראשית ונתבונן שוב במעשי אברהם – אבי כל העמים – הרי שלמעשה הוא נולד עם תודעת גן-עדן, או תודעת יום-השבת, כפי שאני מכנה זאת. לכן הייתה לו היכולת והסמכות הרוחית להתחיל ולשקם את המין האנושי, באמצעות המשפחה אותה החל לבסס, שאמורה הייתה להיות קבוצת אנשים הפועלת יחדיו באהבה ואחווה. במצב של תודעת גן-עדן, אנו חשים זה אל זה ממש כפי שאם חשה אל בנה האהוב, שעליו תמסור את נפשה. אברהם חש את כל הנבראים כבשר מבשרו. ומעצם נוכחותו בעולם שנפל לגמרי מהתודעה הזאת, הוא פתח את הדלת שנוכל לשוב למצב התודעתי הזה.