על ישראלים וערבים

כנראה שאת ההיכרות הראשונה שלי עם הערבים ערכתי ב-1948, כאשר אימי הביאה אותי אל עצמת המלחמה. אולי ירו על האמבולנס שלקח אותה לבית החולים מרעננה לפתח תקווה, אבל אולי זאת רק אגדה. בכל אופן, המלחמה השתוללה בכל מקום. אבא הלך לפני שפרצה המלחמה לכפר הסמוך לרעננה – חירבת עזון, ומאחר והיה סמל בהגנה ואחראי על מחסן הנשק ברעננה, שזה היה אז מעמד רציני, – הלך אל שכנינו הערביים להודיע להם שאין להם מה לדאוג – "על הראסי ועל העיני", כך אמר להם בערך. הם חייכו באדיבות – "אנחנו נחזור בעוד שלושה שבועות". את הנשים והילדים חילקו ביניהם. הגברים נידונו להשלח לגיהנום הכופרים. הם לא חזרו מעולם. לאחר מכן התבוננתי בבני דודינו מבעד לכוונת הרובה בששת הימים, ולאחר מכן כאשר שירתי כתורן הנפה במשטרת ישראל בירושלים. המשטרה שכרה מלון במזרח ירושלים, ונהגנו לבלות שם בהמוני המסעדות והבארים הקטנים, מתערבבים עם בני הדודים לטוב ולרע. לאחר מכן שירתי כתורן הנפה במשטרת בית לחם, וזאת הייתה הרפתקאה מרתקת בלימוד המנטליות של בני הדודים, וגם להכיר את תככי פלגי הכנסייה הנוצרית, שנהגו להתעמת ביניהם בחג המולד בכנסיית המולד. אז (1971-1973) אפשר היה להסתובב בכל מקום, בתחושת ביטחון יחסית. ידעתי שקיימות קבוצות טרור קטנות שמדי פעם מגיחות ועוקצות, אבל זה היה בקנה מידה קטן. היינו מבלים בשוק בית לחם, שם אפו בין היתר פיתות עבות ועסיסיות שאותן היו ממלאים בכל טוב הירקות, החומוס או בעלי חיים צלויים.

שם גם למדתי את השיעור הראשון בערבית – אם אתה לא מדבר ערבית, אל תדבר ערבית. הערבים מבטאים את השפה בדייקנות, לא כפי שאנו מבטאים את העברית. אלו שפות אחיות שנבעו מאותו שורש. בערבית שומעים היטב את ההבדל בין עין לאלף, שומעים את הדגשים באותיות, שרובינו לא יודעים לבטא זאת. דיבור שגוי בערבית עלול להביא לשפיכות דמים, ממש, כיוון שהגייה לא נכונה של מילה מסויימת, במקום להגיד צא החוצה, זה עלול להשמע כקללה חמורה ביותר.

אולי זאת הסיבה לפרוץ הסיכסוך – היהודים שהגיעו בסוף המאה התשע עשרה לא הייתה להם שום הבנה במנטליות הערבית, ואת חשיבות מתן כבוד.

אבל ההיכרות הרצינית הייתה כאשר התחלתי לעבוד בעיר אפרת, בגוש עציון, בערך בשנת 1982. קיבלתי שם פרוייקט די גדול להרכיב מדרגות בשכונה חדשה, והייתי זקוק לפועלים. במכולת הפנה אותי העובד לאחיו, מהכפר הסמוך לאפרת, מוחיים אל ערוב. זה בעצם היה מחנה פליטים של מגורשי הכפר ג'ת ממלחמת 1948; ממלכת ירדן נתנה להם אדמות שהיו שייכות לכפר בית אומר, אם אינני טועה. בבוקר הם היו מגיעים לאפרת בכוח עצמם, ובערב הייתי מסיע אותם הביתה. וכמובן, כאשר מגיעים לבית ערבי, צריך לאכול יחדיו. זאת מסורת מכובדת, ובעצם, האוכלים יחדיו, יושבים על מחצלת ומטביעים את הידיים בצלחת הענקית עמוסה במיטב המטבח הערבי המופלא, חשים כמשפחה אחת. למרות שידעו שאני לוחם בצבא, כיוון שמדי פעם הייתי מגיע לאתר העבודה במדים עם האם 16, לא חשתי אף פעם עוינות. (במילואים שירתי בגדוד מילואים של גולני, שם הייתי קשר ולוחם). הם החלו ללמד אותי לדבר ערבית, כיוון שלא דיברו עברית, ואני, כנראה קלטתי את הערבית מהר יותר ממה שהם קלטו את העברית. למעשה אחרי כשישה חודשים לא נזקקתי למילון הערבי שהיה לי. הייתי מפענח את הנאמר מכוח אוצר המילים הצנוע שרכשתי וכך לומד מילים וביטויים חדשים. בסוף יום העבודה הייתי לוקח אותם הביתה, וכך כל ערב היינו לועסים יחדיו את מאכלי הגברת ודנים בענייני העולם הגדול. מפוליטיקה, דת איסתיקלאל וכולי.

הייתי אמור להקדים ולספר את אירועי שנת 1981, שיש להם חשיבות עליונה להמשך.

באותה שנה, פלשה ישראל ללבנון במסגרת מבצע "שלום הגליל", שידעתי מראש שהולך להיות כישלון מחפיר. מאיפוא ידעתי? חצי שנה לפני כן נשא ראש הממשלה, מנחם בגין, נאום מלא פאתוס לאומה, משבח את גבורת המכבים, אם אינני טועה, או בר כוכבא. אמרתי לעצמי – אוי ואבוי, האיש מכין אותנו למלחמה. היה זה אחרי "הסכם השלום" הכושל והעלוב שנחתם עם מצרים, בו וויתרנו על נכס אסטרטגי ממעלה ראשונה תמורת איזו פיסת נייר. אבל לפחות מאז כמעט ולא נהרג איש בגבול הזה, כך שזה עדיף. מנחם בגין, שרובינו מעריצים ומוקירים ובצדק, מחמת יושרתו הנדירה וצניעותו (גר כל ימיו בדירת שני חדרים וסירב לעבור למקום אחר, למיטב ידיעתי). כמנהיג צבאי היה כשלון; הפעולה של האצל לשיחרור יפו נחלה כשלון מחפיר, והיה צריך לשלוח כוחות של ההגנה כדי לחלץ אותם.

פעם אחת ראיתי אותו פנים אל פנים. היה זה כאשר נסעתי עם הטנדר הענתיקה שלי בשדרות הרצל בירושלים, והנה ראש הממשלה נוסע לצידי ברכב פתוח, נינוח ושווה נפש, בטוח בעירו. הצדעתי לו, כמובן. ראש ממשלה דינו כדין מלך ויש לתת לו כבוד. הצדיע לי חזרה, מאוד מרוצה.

כיום מנהיגנו נוסע, כדבר הנביא, עם שיירות לוחמים מלפנים ומאחור, מלמעלה ומלמטה, שמא תיפול שערה מראשו, חס ושלום. לראות אותו מקרוב, צריך לעבור שבעת מדורי חקירות שב"כ ושאר מודאגים מקצועיים.

ביוני 1981, גדוד החרמש שבו שירתי, שהיה אחד מגדודי המילואים של חטיבת גולני, נכנס ללבנון ותפס את קו הזהראני, קו ארבעים הקילומטר המפורסם, שאליו הייתה מכוונת מטרת המבצע לכאורה. באותו זמן ניהלו את הצבא שני סוסי קרבות וותיקים – האלוף שרון כשר הבטחון ורב אלוף רפאל איתן, כרמטכל. כנראה שסברו שזאת הולכת להיות מלחמונת עם מעט נפגעים, שתרומם את רוח העם עם עוד נצחון סוחף על אויבינו המרושעים. כידוע קצת הרוגים זה טוב לאתוס, ולחישול רוח האומה העומדת על נפשה. בדיר א-זהראני תפסנו בית נטוש, ליד משפחה מקומית, שראש המשפחה נעלם מאיזו סיבה. באותו זמן לא ידעתי לומר מילה בערבית, אבל כמה מחברינו דיברו היטב את השפה.

הם נהגו לאפות לנו פיתות ערביות על הטבון, ואנו נתנו להם מנות קרב שהיו לנו בשפע. מהון להון, הם סיפרו לנו כמה אירועים שהתרחשו שם. למשל, אחת הבנות הלכה בכפר, תפסו אותה כמה מחייליו של ערפאת, ואנסו אותה זה אחרי זה. הבת הלכה להתלונן אצל הקצין, וזה אנס אותה כבקשיש. יש לי צילום של הילדה. "הצבא" של ערפאת, שהשתלט על דרום לבנון, נהג להיכנס לבתים של מקומיים, אינני יודע אם נוצרים או מוסלמים, ואנסו את הנשים לעיני הבעלים והילדים. זה תועד היטב במהלך המלחמה. קצין בכיר מגדוד הצנחנים, אצלו עבדתי פעם בביתו, סיפר לי שהם תפסו ארון מלא קלטות ווידיאו המתארות את מעללי ערפאת כשהוא עוסק "בחינוך" של ילדים, והמבין יבין. כך אמר לי אותו קצין.

כשנכנסנו ללבנון המטירו עלינו אורז וסוכריות, כיוון ששיחררנו אותם ממשטר האימים של ערפאת, אבל בפעם הבאה שנכנסנו ללבנון, כמה חודשים לאחר מכן, התחילו להמטיר עלינו סוכריות עופרת. למיטב זיכרוני, השיעים בדרום לבנון היו ידידי ישראל, ולמעשה לא היה שום קו גבול מגודר. החליט אצלנו מי שהחליט לכרות ברית עם אויביהם, ועל כך אין הם סולחים עד סוף כל הדורות, כמו שאינם סולחים את הריגתו של האימאם עלי.

יום אחד הלכנו לבילוי בבירות, כאשר ערפאת וכנופיתו היו נצורים בנמל ביירות. יש לי תמונה מנגב חומוס בבירות, ברובע הנוצרי, כמובן.

המלחמה נמשכה ונמשכה, ללא תוחלת. צהל הענק והשמן, החל לשקוע בביצת עקיצות מלחמת הגרילה השיעית, וכאשר מספר האבידות הגיע ל-650, למיטב זכרוני, ראש ממשלתנו, מנחם בגין, לא עמד יותר בכאבי הנפש ופרש.

לפעמים, כאשר הרכב שלי היה מאושפז, הייתי מגיע לכפר – מחנה פליטים מפחיד – עם מונית חברונית מצומת אפרת למוחיים, שם הייתי הולך ברגל אל ביתו של העובד. בכניסה הייתי צריך לעבור את עמדת הבקורת של צהל, החיילים המוצבים על גג הבית היו צועקים: "לאן אתה הולך?!" לשתות קפה, כמובן. הייתי עונה. ואכן, כל חמישים מטרים שהייתי פוסע, היה יוצא אלי מישהו – "תפדל אודחול ותשרב קהווה מענא", זאת אומרת בוא לביתנו ושתה קפה. עד שהייתי מגיע למעלה, הייתי צריך לשתות שלש כוסות קפה. המחסן שלי היה בתוך הכפר, כיוון שהיה לפועל מחסן ריק, וזה התאים לנו. הרגשתי שם כמו בן בית. למרות שהיו פליטים, לא חשתי בעויינות. הילדים היו צועקים אלי מדי פעם "יאהודי יאהודי!"

האנשים היו די סימפטים, מברכים זה את זה לשלום ברחוב, מה שלא כל כך נהוג אצלינו.

מה שבלט לי די במהרה, מדוע אנחנו, השלטונות, לא טורחים לשפר, אפילו באופן סימלי, את החיים בכפר. הביוב זרם ברחובות, הכל מגובב ולא מסודר. אמנם הם היו מוכרים כפליטים של האו"ם, ולכן תחת חסות בינלאומית. לא היה למעשה שלטון מקומי, לא שילמו מסים, בריאות וחינוך בחינם, מקבלים מנות מזון, בעצם, מה רע?

פליטים על אדמתם. אלו ערבים החיים על אדמה ערבית, בכל המזרח התיכון, ועדיין נחשבים לפליטים. תארו לכם שישראלי שגורש ממטולה, יבקש תעודת פליט באילת.

אחרי מלחמת העולם השנייה, היו בעולם כמאה ושבעים מיליון פליטים. רובם השתקמו, כמונו. תפקיד האו"ם זה לשקם את קרבנות המלחמות. וכאן, למרות שהערבים יזמו את המלחמה והפסידו בה, הם נחשבים כפליטים על אדמתם, כדרך לנגח את מדינת ישראל.

מדי פעם הסתובב בכפר טנדר עם ירקות ופירות, שהיה מוכר את המצרכים ישר לדלת. שאלתי אותו פעם: "כמה העגבניות?" "שלושה שקלים". "הקילו?", "לא, ארגז שלם".

אצלינו זה עלה אז משהו כמו שמונה ₪ הקילו.

ומדי פעם היו מספרים לי את עוללות חיילי הצבא ואחרים, הנוהגים בהם בקשיחות יתירה, בלשון המעטה. כנראה שרכשתי את אמונם, כיוון שהיו מספרים מדי פעם סיפורים גרועים ביותר, אבל מאחר ולא חסרים אלו המחפשים להכפיש את שם ישראל, לא אצטט זאת כאן. למעשה כפי שאיננו נוהגים כבוד ורעות זה בזה, אז זאת הזדמנות להדר במצווה ולהחמיר את היחס לאוייב. ככה נהפוך את האוייב לאוהב. במילא את עצמנו אנחנו לא אוהבים, ומתקוטטים זה עם זה ללא הרף, ככה שעודף אויבים הרי זה משובח. וכך גם אומרת התורה, שאנחנו הולכים לאורה: "דין אחד יהיה לכולכם". זאת אומרת, הרבו קטטות ומחלוקות בעולם, לפי העיקרון המתמטי שמינוס ועוד מינוס זה פלוס.

אחרי כשנה של עבודה איתי, הוא הוסיף קומה לביתו. הבנתי שחצי מהמשכורת, שנדמה שהייתה אז כאלף דולר לחודש, הוא חסך מתחת לבלטות. אפילו עזרתי לו לבנות מעקה עץ בבית, דבר בלתי רגיל אצל ערבים, שעושים את המעקה או מקיר אבן או ממתכת. היה מרתק לראות כיצד צעירי הכפר, ולמעשה כל גבר כשיר, בא לסייע לבניין הבית. הם חיים כמשפחה אחת ומסייעים זה לזה. אצלנו זה לא קיים כלל, אף אחד לא עוזר לשני ללא תמורה.

יום אחד החלטתי לעשות סימולציה, או הצגת תכלית.

"בואו נעשה שלום".

"אין בעייה", אמרו, "אנחנו רוצים לחזור לג'ת".

"לג'ת לא תחזרו, כמו שאני לא אחזור לאחוזת המשפחה שלנו במזרח אירופה. (הייתה לנו שם אחוזת אדמה, בערך קילומטר מרובע של קרקע פרטית, אותה רכשו אבותי בכסף מלא, ואת זה בזזו שכנינו בחסות הלאמת האדמות הסובייטית. למעשה מה שאני כותב אודות היותנו פליטים, לא נאמר להם). בעצם גם אני פליט, ולא נתנו לנו כלום. אני מציע לתת לכם סכום כסף שבו תוכלו לקנות אדמה ולבנות בית חדש ונאה. בג'ת כל מה שהיה לכם זה חושה מחורבנת עם גג מפח. השירותים בחוץ"

"רוצים לחזור לג'ת".

"לא תחזרו לג'ת כמו שאני לא אחזור עם צהל לכבוש את הנחלה שלנו במזרח אירופה. כמו שאני מוותר, כך גם אתם"

"רוצים לחזור לג'ת".

"מאה אלף דולר יעזרו?"

"רוצים לחזור לג'ת"

"מאתיים אלף?"

כנ"ל

עליתי לחצי מיליון. לא עזר.

החבר'ה האלה לא ראו מימיהם אלפיים דולר מחוברים יחדיו.

והשיחה הזאת מתנהלת בערבית בלב מחנה פליטים בהר חברון.

יום אחד אומר לי הפועל, שמע סיפור. ערב אחד באים אליהם נכבדי הכפר לביקור נימוסין. וכדרכי חכמים, הם הולכים סחור סחור, בין מעיינות הקפה המשובח למאפי הגברת המופלאים, איך החיים? אתם מסתדרים? איך הילדים? וכן הלאה – תהליך שעשוי לקחת כמה שעות, הולכים וסוגרים על המעגל שבסופו תגיע השאלה המכרעת: האם יש לכם בעיה עם הולדת ילדים? לא אמרו בנימוס, יש לנו כבר חמישה ילדים, משקיעים בהם רבות בחינוכם, הלבשתם וכן הלאה, מספיק. למה לא תעשו עוד אחד? מסתכלים בני הזוג זה בזה במבוכה ואומרים, נו טוב, אם זאת משאלתכם. "אשאן אל שעב", אומרים הנכבדים. (למען המולדת)

עשו עוד ילד.

בשלב מסויים החלו לסלול כביש חדש לחברון. הפועלים אמרו לי, אתם סוללים כביש לערפאת שיבוא. אמרתי להם כך: "אתם לא יודעים מה זאת מדינה ערבית. כאשר יגיע ערפאת, אתם תבקשו שנחזור, כמה שלא נהיה גרועים".

הייתי שם עד שהחלה האינתיפאדה הראשונה. מאחר והסתובבתי שם, הרגשתי שגל עכור עומד להתרגש עלינו. היחס הרע שנתנו להם, תחושת הקיפוח והעלבון הלכו וגברו. היה ברור שהכעס והזעם יתפרצו החוצה במוקדם או במאוחר, כך שלא ממש הופתעתי. די ברור לי שאם היינו נוהגים בכבוד זה עם זה ועם אלו שלא אוהבים אותנו, האווירה הייתה משתפרת לאין ערוך. אין לי שום אשליות בקשר לשלום, ואני לא שמאלני ולא ימני ולא מאמין שאיזה משיח יפתור את בעיותינו.

האינתיפאדה הראשונה פרצה בשנת 1987, אחרי שנהרגו כמה פועלים ערבים ברצועת עזה, והכעס והמחאה על הריגתם התפוצצו בכל שטחי יהודה שומרון ועזה, למבוכת שלטונות הצבא שלא ממש ידעו כיצד להכיל זאת. רבין רמז – שלא לציטוט – לשבור את העצמות.

מי שמילא אחרי הפקודה הזאת, היה אל"מ יהודה מאיר, שהורשע במתן פקודה לשבור את עצמותיהם של עצירים (על פי רשימות של השב"כ) והורד לדרגת טוראי. למעשה זאת הייתה נורמה שבשתיקה. בהמשך מסיתים פשוט חוסלו. בעבר עבדתי בביתו, ושמעתי ממנו את סיפוריו, כולל ספר שהוציא על כך.

גדוד החי"ר שבו שירתתי, גויס פעמיים למטרות שיטור ביהודה ושומרון; פעם אחת בשכם וסביבותיה, ולאחר מכן באיזור רמאללה. אנחנו היינו יחידה של וותיקי מלחמות, ואף אחד מאיתנו לא רצה לעסוק בפעולות שיטור, שזה היה מהות המשימה. הייתה בעייה קשה עם עבריינים ערביים שהפילו את חיתיתם על האוכלוסיה, במסווה של "אינתיפאדה". הסתובבנו בכל מקום, לא הייתה סימטה שנמנענו מלהכנס. אני מודה שזאת הייתה משימה לא סימפטית, להיכנס לאזרחים לחיים, למקום שאתה לא רצוי בו, אבל לא הייתה ברירה. מדי פעם המ"פ היה לוקח אותי למחסום, כיוון שידעתי אז להוציא כמה משפטים מסודרים בערבית. לא פעם אמרתי לחברים – אם תתעללו בערבי, יישפך בהמשך דם יהודי. הם חייבים לקחת נקמה אם מעליבים אותם. לא פעם, תוך כדי סיור, עף מעלינו בקת"ב בוער, למזלינו לא פגע ישירות באיש. בקסבה בשכם, לפני שבאנו לשם,  נהרג חייל ממנוע שהושלך עליו מאחד הגגות, כך שהיינו כל הזמן במתח, מאיזה מחבל בודד שיפתח עלינו באש, ישליך מטען, ישימו מוקש וכן הלאה. אנחנו נוסעים בג'יפ רך לא ממוגן בכבישים הצרים, ומולך מגיחה משאית כבדה הנוסעת במהירות, כשאף אחד לא מפריע לנהג למות על קידוש אללה ולמעוך כמה חיילים מצבא הכיבוש. הם יכלו להסיע משאית עמוסה חומרי נפץ לתוך הבניין בו שהינו – בית ערבי שהוחרם בלב אוכלוסיה ערבית. לא היו שום בטונדות או מחסומים אחרים למנוע דבר כזה. חיינו בניסים, למעשה. מפקד גיזרת שכם בא ושיבח אותנו שלא הרגנו אף אחד. לשכם קוראים בערבית ג'בל אל נאר – הר האש. יום אחרי שגדוד אחר החליף אותנו, נהרגו שני ערבים…

בהמשך, מחמת עבודתי, המשכתי להעסיק פועלים ערביים, כיוון שכמעט ואין יהודים המעוניינים לעסוק במלאכת כפיים, ולצערי – עדיף שלא להתעסק איתם. הישראלים בדרך כלל יותר חכמים מבעל הבית, היו מתחילים לתת לי הוראות כיצד לבצע את העבודה – ראשים גדולים. בדרך כלל, זה היה כמובן שגוי והיה צריך לפרק את העבודה, והכאבים עלי. הערביים עושים פחות או יותר מה שאומרים להם, אבל בדרך כלל הראש קטן. אם יש בעייה הדורשת מחשבה מחודשת, בדרך כלל הם היו ממשיכים בטעות בלי לעצור לבחינה מחודשת.

העסקתי פועלים ערביים מכל איזור הר חברון – מבית פאג'ר ועד חוסאם. והייתי, כרגיל מגיע בסוף היום אליהם וכמיטב המסורת המזרחית, לועס מהתקרובת המעולה שהמטבח הערבי מיטיב להכין. אחד מהם נהג להזמין אותי כל שנה לברך על יבול השמן החדש מפרי מטעיהם, יחד עם פיתה טרייה מהטאבון עם זעתר טרי מהרים.

וגם ממזרח ירושלים וממקומות אחרים ברחבי פלסטין היו לי עובדים. אחד מהם, היה בעברו קבלן בנייה בסעודיה, שם גר מול כיכר ההוצאות להורג במכה, הבידור הקבוע בימי שישי. נהג להגיף את התריסים, שלא לשמוע את הצרחות.

במזרח ירושלים, בעיר העתיקה, נכנסים דרך שער שכם, ובהמשך, ממש מעל המגדניה של ג'עפר, שם מוכרים את הכנפה המשובחת (הכנפה האמיתית נמצאת בשכם, משהו באוויר ההרים שם הופך את גבינת העזים למעדן ייחודי), הייתה הנגריה של סנדוקה, במבנה עתיק בן כמה מאות שנים. הוא היה מכין לי מוטות עץ חרוטים למעקות שהייתי מרכיב בווילות בירושלים. הייתה רק דוגמא אחת, אותה היה מעתיק מהזכרון, וזה היה הולך די טוב. לעתים קרובות הייתי מגיע לביתם בבית חנינא, שיום אחד הודיע לי החג' (אב המשפחה שתואר הכבוד חג' מגיע למי שעלה לרגל למכה), שבנו הוא לא בנו אלא בני. זאת משפחה מאוד מיוחסת בירושלים המזרחית, והוענק להם הכבוד לירות בתותח לסיום צום הרמדאן.

ציטוט מוויקיפדיה:

יום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף. בנאומים פומביים השווה ערפאת את הסכמי אוסלו להסכם חודיבייה מספר פעמים (ביוהנסבורג ב-1994 ובקהיר ב-1995]), כמו כן בנאום סטוקהולם ב-1996, אמר לשגרירי מדינות ערב: "[אנחנו מתכננים] לסלק את מדינת ישראל וליסד מדינה פלסטינית טהורה. אנחנו נמאיס את החיים על היהודים בלוחמה פסיכולוגית ובהתפוצצות אוכלוסין. יהודים לא ירצו לחיות בקרבנו, הערבים".

(הסכם חודיבייה הוא ההסכם שחתם הנביא מוחמד עם שליטי מכה, ואשר הפר אותו כאשר כוחו הצבאי הספיק כדי לכבוש את מכה. זה התקדים בו משתמשים המוסלמים כתירוץ לאי עמידה בהסכמים עם הכופרים. ע.ב. )

 

בשלב מסויים, הגיע ערפאת וכנופייתו כדי לתפוס את השלטון במרחבי הגדה, בהתאם לאיזה הסכם "שלום" מפוקפק. לא הבנתי עד היום כיצד שלטונות ישראל הכניסו את כנופיית החלאות האלו לתחומי מדינת ישראל. מה המנהיגים שלנו יודעים שאני הקטן לא יודע? ובאותו זמן, אמרו לי כמה פלסטינים "מה הבאתם את האנשים האלה עלינו?" מהיום שהם נכנסו לשטחים, החלו ערפאת וכנופייתו לבזוז את התושבים ללא רחם. כספים שנתרמו חולקו ביניהם, משהו זרקו לתושבים למראית עינם של התורמים התמימים, וכנראה, שלשלטונות שלנו, היה איזה חלק בזה.

באחת הפעמים שחזרתי לעבוד באפרת, ראיתי את הפועלים שעבדו איתי ממוחיים אל ערוב.

"כיף אל איסתיקלאל? כיף אל סולטא?" (איך העצמאות, איך השלטון?) התשובה הייתה זר ארוך של "ברכות" שעדיף שלא לצטט כאן.

הקטע המדהים בכל הסיפור ההזוי הזה,שלערפאת הייתה היכולת, הסמכות והכריזמה לעשות שלום עם ישראל. דווקא בגלל שהיה חולירע ונבלה, גנב ושקרן, יכול היה להתעלות מעל עצמו ולפתוח דף חדש ביחסים בין העמים, לטובת בני עמו הרצוצים בראש ובראשונה.

אף אחד לא היה מעיז לחלוק עליו, גם האחים המוסלמים. אבל כמו המשל עם העקרב והצפרדע, לא יכול היה להתאפק ועקץ את הצפרדע תוך כדי שהיא מעבירה אותו את הנהר.

הערבים התחילו את הסיכסוך הזה, כשהם שוללים כל אפשרות של מכירת אדמות ללא-מוסלמים, שוללים כל מדינה על אדמה ערבית, שזה למעשה כפירה בקוראן. הקמת מדינת ישראל למעשה קוראת תיגר על הקוראן ועל האיסלאם. הצלחת מדינת ישראל משמעותה הודאה בכישלון האיסלאם. הכרה במדינה ישראל, מחייבת למעשה את הערבים לסגת מכל המזרח התיכון ולחזור לחיג'אז. את מצרים להחזיר לקופטים, את איראן לזורואסטריזם, את צפון אפריקה לברברים, את שטחי "פלסטין וירדן" ליהודים, ויש עוד מאות עמים שדורשים את זכויותיהם, שנרמסו בעריצות שלטון האסלאם המדכא את כל מי שאיננו מחבק את הדת החדשה, שלדעתי, אין שום קשר בינה לבין הנביא מוחמד.

כאשר המופתי הירושלמי, לכאורה "איש המייצג את אלוהים", פונה להיטלר ודורש ממנו להשמיד גם את יהודי ארץ ישראל, כשהוא מקים דיוויזיה מוסלמית שנלחמה עם צבאות היטלר, הוא למעשה שלל מערביי ארץ ישראל את זכותם על הארץ, את זכותם כבני אברהם ואת זכותם כבני אדם הגונים.

המופתי הזה מוכר "כאבי פלסטין". אם זאת היא ההצהרה הפלסטינית, הרי שבכך הם כורתים את הענף עליו הם יושבים, ולמעשה מצהירים שאין להם שום זכות חוקית או מוסרית למדינה עצמאית, שתכליתה השמדת מדינת ישראל.

המעשה היחידי הנכון שעשו אומות העולם במהלך פשעי המאה העשרים המחרידה, בה נרצחו מאות מיליוני בני אדם מטירופם של מנהיגים פסיכופאטים, היה הקמתה של מדינת ישראל בהסכמת האומות. הפשע החמור ביותר אחרי פשעי האומות, הוא פשעם של הערביים בהכריזם מלחמה על אוד מוצל מאש, אותו קומץ של אנשים ששימרו את השפה העברית ואת ספר התנ"ך המופלא, שלא נכתב כמוהו מאז מעד היום.

אין תוחלת לשום תהליך שלום כל עוד תהיה מדינה ערבית אחת המתנגדת לקיומה של מדינת ישראל, וכל עוד תימשך התפיסה הזאת שלא יכולה להיות שום מדינה או יישות חוץ-איסלאמית.

אבל האבן הזאת נופלת לפתחנו – משמעות השם "ישראל" הוא מדינת האנשים הישרים. דבר שאינני יכול להעיד עליו, אפילו אין רוב לכך בין התושבים. מנסיוני, זה לא מעניין את רוב האנשים שחיים כאן, וזה לא יותר מאשר מס שפתיים. "היושרה" של רוב הציבור זה לא להיתפס בעבירה על החוק, חוקים שנכתבו ברובם על ידי אנשים שיושרתם מוטלת בספק.

קראו את ספרו של יעקב סבג (היום צבר) שכתב את ספרו "זכרונות אבו יוסוף". המתעדים את זכרונותיו. ציטוטים אודות הספר מהאינטרנט:

עשרים שנה היה יעקב סבג בלב המאפליה הפלסטינית. כיועץ לענייני ערבים במנהל האזרחי שבלב עזה הוא היה שם בשנות האינתיפאדה הראשונה, בימים שקדמו לאוסלו ובעלייתו העקובה מדם של ערפאת. ברמאללה, הוא היה עד לתהפוכות של שנות הטרור, חומת מגן ומותו של הראיס. הוא דובב, נשא ונתן ונכנס לראשם של רוכלים פלסטינים, אנשי חמאס נוטפי שנאה, משתפי פעולה ובכירים מושחתים מהפת"ח. 

הוא רכש את אמונם וכבודם. הם כינו אותו אבו-יוסוף.

מעמדתו הייחודית של מי שהיה עד לדיונים בתוך הממשל הישראלי, ולנעשה בקרב הפלסטינים, ראה סבג איך התפורר השלטון הישראלי בעזה, איך הומלכה על הפלסטינאים כנופיה צמאת דם שהקימה ממלכה של שחיתות, גניבה, מונופולים ורצח בשיתוף פעולה של ישראל.

עשרים שנה הקשיב יעקב סבג לקולות העולים מן הצג הפלסטיני. הנוכלים הערמומיים, קנאי הדת הלוהטים, אנשי המנגנונים שהשכירו שירותיהם לכל דורש, ובעיקר המוני הפלסטינים החפים מפשע שנקלעו למערבולת שקשה להיחלץ ממנה. ישראל הפקירה אותם שוב ושוב בידי שליטים חמדנים ומרושעים מבני עמם. 

עכשיו הוא מדבר. בקול צלול, בהיר ולא מתיימר מתאר סבג את שראו עיניו ושמעו אזניו, ומציע לנו נתיב חדש ומקורי לפיתרון הסיכסוך.

לקראת סוף המאה העשרים, שכרתי פינת עבודה בנגריה גדולה בעטרות, שזה צפון ירושלים, וגובלת ברמאללה. הפועלים היו מגיעים מהאיזורים הסמוכים, זאת אומרת פלסטין. אחד מהם, נהג לחרף ולגדף אותנו בלי שום בושה. קיבל שכר נאה, עם כל ההטבות והתנאים שמקבל פועל ישראלי, כולל פנסיה, ביטוח לאומי, קופת חולים וכן הלאה. הרגיש נוח עם הדמוקרטיה הישראלית, שבה אתה יכול להגיד מה שבא לך, ולא תישא באחריות. התעלמנו ממנו. יום אחד הוא פונה אלי ואומר כך: "יש מצב שתחזרו לרמאללה ותזרקו משם את הממשלה הערבית?" אם היה מעז לדבר כך ברמאללה, כפי שדיבר עלינו, זאת אומרת, מחרף ומגדף את הממשלה הפלסטינית, הרי שהוא היה נעלם מאחורי השמש, כפי שאומר המשל הערבי. "בניחפי ווארא אל שמס". זה כנראה מעין משל מצרי, ששם נהוג להגלות את עושי הצרות למדבר המערבי, מעבר לשקיעת השמש.

שכרתי אז עובד מהכפר בית איקסא, שבצפון ירושלים, תיכף אחרי מחסום רמות לכיוון גבעת זאב. כל בוקר הייתי יורד לעמק, שותה תה עם עוגיות מעשה ידי אמו, מפטפטים קצת והולכים לעבוד עד הערב, בערב חוזר אותו טקס, פחות או יותר, וכן הלאה. הסתובבתי שם די חופשי, לא חשתי עויינות מיוחדת, וגם לא אהדה מיותרת. למעשה ישראל הפקיעה חלק גדול מאדמותיהם, ואפשר היה לצפות שאהבה גדולה לא תהיה שם. בכל אופן, היחסים שלנו היו תן וקח, אני צריך עובדים, הם צריכים עבודה. באותה תקופה, שנת 1999 החל "תהליך השלום" להתקדם, ומאחר ואני סובב בערים ובכפרים, אני מגלה די מהר, שהכל עולה שם שליש ורבע מאצלנו, חשבתי בשלב מסויים להעביר את הפעילות לפלסטין. זאת אומרת לשכור דירה באחת השכונות או איזה כפר, ולעבוד בישראל. במילא הכל פתוח וכולם מסתובבים בין כולם. משלמים "דמי שמירה" לקצין המשטרה המקומי, מעין דמי חסות; גם אצלנו אנו משלמים דמי חסות לשלטונות שמסכימים בתמורה שנרוץ למלחמות ונשלם את מירב משכורותינו הצנועות לפיטום מנהיגינו היקרים.

הייתי עורך לפעמים קניות במכולת הכפרית, וחומוס קטן, שאצלנו היה עולה כחמישה שקלים, עלה שם שקל ורבע. מהתבוננות קרובה בכיתוב הערבי, שמתי לב שהלוגו דומה מאוד ללוגו של אחת מחברות המזון הגדולות בישראל. כנראה שהתוכנה הגרפית שלהם תירגמה את הפונטים הערביים שידמו לפונט של החברה, הגם ששם החברה לא הופיע. זאת אומרת, היה להם קו ייצור כשר למהדרין לבני ישראל הקדושים, וקו ייצור צנוע לסתם בני אדם, ברבע מחיר. אתם מסכימים איתי שייחוס עולה כסף. למעשה, כל המערכות בארץ עושקות אותנו באופן שיטתי, כל השנים, ואנחנו מהנהנים בראש בהסכמה – הוצאות הבטחון כבדות מאוד.

כמה חודשים לפני שפרצה האינתיפאדה השנייה, התחלתי לחוש באווירת עויינות קשה ההולכת ופושה בכפר. מאחר והייתי בא והולך עם הפועל, בן הכפר, איש לא אמר לי דבר. הוא גם הזמין אותי ליום חתונתו, היהודי היחידי בכפר. כולם הסתכלו עלי במבטים לא כל כך סימפטיים, אבל מאחר והייתי מעין אורח כבוד, ישוב ליד אבי המשפחה, איש לא העז לומר דבר.

אין ספק שערפאת וממשלו הכין את האנשים לקראת הבאות. הוא הימר, בטעות, שאם יתחיל בטרור, האהוב עליו, ישראל תתכופף ותיכנע לדרישותיו. תקדים כזה, שאוייב שהוכרע במערכה, הורשה לחזור לארץ ממנה גורש, לקבל מימשל, נשק ומערכת שלטונית, כדי להשליט סדר ושקט, אין לו אח ורע בתולדות העמים. הוא חשב לתכנן מבפנים את המשך המלחמה, מנקודה נוחה יותר. אין לי ספק שערפאת, אחראי ישירות למעבדות הנפץ שגרמו למותם ופציעתם של ישראלים רבים.

לצערי, קלטתי במשך השנים, כי בכל עת שהחברה הישראלית מתמוטטת לתוך שחיתות, התבהמות וטמטום, אנחנו חוטפים הצלפת שוט מבחוץ. ב-1965 התהלכה הבדיחה מי יכבה את האור בשדה התעופה לוד. החיים כאן היו קשים ללא נשוא, ללא שום תקווה לשינוי. עימותים קשים בין דתיים לחילונים, בין "עדות מזרח" ל"אשכנזים" וכן הלאה.

מלחמת ששת הימים שמה קץ למלחמות הפנים ולייאוש. אם נבואתו של בן גוריון לרבין, כי עליו להכין חמישים אלף קברים הייתה מתממשת, מדינת ישראל הייתה קורסת.

אם לא הייתה פורצת מלחמת 1973, מדינת ישראל לא הייתה קיימת, זה די ברור היום. קשה לתאר היום את אווירת ההיבריס, השחצנות וגבהות הלב ששררו בכל רחבי החברה הישראלית, ובמיוחד בהנהגה חסרת ראייה מעמיקה, שרוייה בקומבינות ותככים.

לאחר מכן, אינתיפאדות, מלחמות בלבנון, כל הזמן לחץ מאיים חיצוני המחייב אותנו לשמור על  דריכות קבועה, עירנות, ונסיון להפגין מידה של אחדות.

כאשר שרתתי בלבנון, הגעתי ליום אחד למסקנה, שלמעשה חיזבאללה מאמן את צהל. בטח מישהו מאצלנו משלם להם כדי שימשיכו לעקוץ ולהטריד. יש לנו את הנטייה לשקוע בשאננות ואדישות.

ב-1999 התחילה כאן מלחמת אזרחים בין חרדים לחילונים, שנעצרה בגלל שפרצה האינתיפאדה השנייה.

אם "תהליך השלום" היה מצליח, יש להניח שישראלים רבים היו עוברים לצד השני. שנת 1999 היתה שנה מוצלחת ביותר לשני העמים, הכסף זרם ממורדות החרמון ועד לקזינו ביריחו. וגם לא מעט בני דודים עברו למעשה את הגבול המדומה והתאזרחו אצלנו. למעשה, אם לא הייתה פורצת האינתיפאדה השנייה, לא בטוח שמדינת ישראל הייתה מתקיימת היום במתכונתה הנוכחית, עם רוב יהודי יחסי. היינו נרקבים לתוך עצמנו מתאוות הבצע, השחיתות וחוסר מחשבה מרחבית. "חשיבה מרחבית" זה לשים את העולם קודם ואת עצמנו בסוף.

אם  אדון ערפאת היה מחכה עוד עשר, עשרים שנה. הוא לא היה נזקק לשום אינתיפאדה. המדינה הייתה נעלמת מעצמה.

כמה שאני מדבר בגנותו, הרי שלערפאת הייתה האפשרות לעשות שלום עם מדינת ישראל. בגלל רשעותו, שהקנתה לו שם של "מושיע הערבים", הכריזמה האדירה שלו ופקחותו הערמומית, יכול היה להסכים, מכוח עצמו, לעשות הסכם שלום אמיתי עם מדינת ישראל, ולא הסכם אי לוחמה, שהם ההסכמים שישראל חתמה עם ירדן ומצרים.

מנהיג ערבי חכם, חביב בורגיבה, אמר בשנות החמישים למנהיגי ערב "מה אתם נלחמים עם היהודים? תעזבו אותם לבד, הם כבר יהרסו את עצמם".

השלום יהרוס את מדינת ישראל, מהסיבה הפשוטה שאת רוב האנשים כאן לא מעניין כלום חוץ מעצמם. כנראה שהערבים תפסו את הפרינציפ, והחלו לפמפם איזה "תהליך שלום", לשמחת המערב, שגם הוא ברובו שקוע בהשרדות אגואיסטית, והסכסוך כאן המופיע לעתים קרובות מדי על המסכים מפריע לבילויים. הבעיות האחרות המשתוללות על כל פני הכדור, לא מצטלמות מספיק סקסיות.

מה שאני אומר כאן אמור לייאש רבים. ואכן צעירים רבים עזבו ועוזבים את הארץ. חלקם מחמת קשיי מאבק ההישרדות, מצב המלחמה חסר התוחלת, היושרה הנמוכה של האנשים, ההתעמרות של השלטונות וכן הלאה.

מצד שני, אין לי ספק שיש "השגחה עליונה" שגזרה שעל היהודים תהיה מדינה – על אפם וחמתם. מנהיגינו בעבר הרחוק, וגם הנוכחי, כנראה עושים שעות נוספות כדי להרוס את המדינונת הזאת מבפנים. די לראות את התנהגות "המנהיגים" לקראת הבחירות – שאני מכנה אותם בכי-רעות.

המדינה משגשגת מבחינה כלכלית, כנראה. ההכנסה לנפש גדלה בצורה יוצאת דופן, וכנראה שעברנו כבר מדינה כמו בריטניה. הקשבתי להרצאותיו מעוררות האופטימיות של ד"ר גיא בכור. הפכנו למעצמה בקנה מידה בינלאומי.

אנחנו באיזה מקום טוב באמצעון העליון. אבל מה לעשות עם המצב הבטחוני ובעיית הערבים או הפלסטינים, שנראה כחסר תקווה? מצד אחד, האוטופיה שאנו נהיה אנשי יושרה מהלכים, איננה מציאותית, זהו העולם, בני אדם הם תועלתניים, ורק יחידי סגולה שמים את עצמם בסוף ואת החברה בראש. לו היינו חברה של אנשי מופת, הערבים היו מתאבדים כדי לשמור עלינו. אני לא ממציא כאן שום גלגל, זה חבוי אצלנו במקורות; נביאי ישראל רומזים על כך לכל אורך דרכם.

כתבתי פעם לד"ר גיא בכור, שאם האוכלוסיה הערבית הייתה מרוצה ממצבה, לשאר העולם הערבי והמוסלמי לא היה טיעון כנגדנו. למעשה הם יכולים לשמש כמעין "שכבת פיצוץ"; אם המצב הנוכחי יתמיד, ונניח שכל התושבים הערביים יתפנו מרחבי הארץ המובטחת, הרי שישראל תהפוך למדינה של "פצצה אחת", ובטוח שבמוקדם או במאוחר מישהו ישתמש בצעצוע הזה. אם נצדיק את השם "ישראל", הרי שאדון נאסראללה יתאבד כדי לשמור עלינו.