על דמוקרטיה מאוחד

הדמוקרטיה הופיעה לראשונה בעיר-המדינה אתונה, אותה העיר אתונה שהיא עיר הבירה של יוון.

הדמוקרטיה העתיקה המפורסמת ביותר התקיימה באתונה. במשך מאתיים השנה שאחרי שנת 500 לפנה"ס, העיר היוונית נשלטה על ידי אספה כללית של האזרחים הזכרים. זו הייתה רחוקה מאוד מלהיות דמוקרטיה במובנה המודרני משום שכדי להיחשב אזרח באתונה היה צריך להיות זכר, בן להורים אזרחים, בן חורין ובן 20 שנה ומעלה. כך שזכות ההשתתפות וההצבעה הוגבלה למיעוט מתוך אוכלוסיית העיר. הדמוקרטיה היוונית הייתה ישירה – רוב ההחלטות היו מתקבלות באספה עצמה, (שכללה כ-3000 איש) ולא דרך באי כוח נבחרים.

גם ברומא התקיימה רפובליקה משנת 500 לפנה"ס עד שנת 50 לפנה"ס בערך, כאשר יוליוס קיסר ביטל את שלטון העם וכתוצאה מכך הופיעו שושלות הקיסרים, שרובם היו כמובן מושחתים ומטורפים.

הדמוקרטיה המודרנית כפי שאנו מכירים אותה, החלה בעקבות המהפיכה הצרפתית, החל בערך משנת 1790, כאשר האזרחים בצרפת, ובהמשך בשאר ארצות אירופה קצו בשלטון המלוכני העריץ, שלמעשה שיעבד את ההמונים ללא שום זכויות. המוני האיכרים הפשוטים היו למעשה עבדים חסרי זכויות, כפופים לעריצותם של כל מיני "אצילים" נפוחים, שרובם היו אנשי זדון ורשע. דרך אגב, המהומות בפולין, שאותן אנו מכנים "גזירות תח ותט" שבהן נהרגו עשרות אלפי יהודים ואולי יותר, היו התקוממות האיכרים שהיו למעשה עבדי השלטונות, ואותם שלטונות השתמשו ביהודים שהיו די משכילים, כדי לסייע להם לחמוס את דלת העם. זאת הייתה אירופה עד אמצע המאה התשע עשרה. ויקטור הוגו מתאר את המצב היטב בספרו המפורסם "הגיבן מנוטר דאם". מאמצע המאה התשע עשרה החלו בכל רחבי אירופה הפגנות ומהומות בדרישה לשיוויון זכויות, תהליך שנמשך כמאה שנה עד סוף מלחמת העולם השנייה. בסוף התהליך, לנשים הובטח מעמד שווה, נחקקו חוקי עבודה סוציאלים כאשר לעובדים מובטחת הכנסה מינימאלית, פנסיה ממלכתית ושירותי רפואה. הדמוקרטיות הראשוניות האלו עדיין לא העניקו זכות בחירה לנשים, ועדיין אפשרו עבדות של בני אדם. עד אמצע המאה התשע עשרה, אפשר היה לקנות בליברפול, באנגליה "הנאורה", בן אדם בשוק. יכולת לעשות בבן האדם הזה, שלא הייתה לו שום זכות חוקית לכלום, ככל העולה על רוחך. להצליף מכות רצח, לאנוס, לקטוע איברים, ולבסוף לזרוק את העבד למזבלה כשתש כוחו מעבודת הפרך.

עם הקמתה של ארצות הברית, עדיין לא ניתנה זכות הצבעה לנשים, והעבדות המשיכה להתקיים, על כל תופעותיה המחרידות. אמנם נוסדה שיטה של בחירת נשיא ברוב קולות, אולם שיוויון של כל האזרחים עדיין לא התקיים.

השיטה הדמוקרטית, המבוססת על מעגל בני אדם הפועלים בשיתוף כדי להשיג מטרה מסויימת, למעשה כבר מעוגן בתורת משה, כחלק מהשאיפה לכונן הנהגה אחראית ורציונאלית למין האנושי. הנהגה העומדת מעבר לאינטרסים אישיים וכיתתיים צרים.

משה מתווה בנאומו האחרון לאומה את מהותו ואופיו של המנהיג הראוי לאומה העברית, ולאנושות בכלל. כלל אצבע – אדם שחי למען הציבור ולא למען עצמו. אדם החף מכל אינטרס אישי. אדם שלא מעניין אותו שכר ארצי ולא שכר רוחני. בשלשת אלפי היסטוריה, לא נראה לי שהיו לנו אפילו חמישה כאלו.

כנראה שגם הנביא מוחמד שאף לכונן מערכת דמוקרטית, ולפי מה שמצאתי, כאשר ברח לעיר מדינה, אחרי שניסו לחסל אותו במכה (בין היתר משום שדרש לדאוג לחלשים), במסגד שהקים נשים וגברים התפללו יחד לאלוהים, כשהם פועלים באופן דמוקרטי, זאת אומרת, בהכרעת הרוב.

דמוקרטיה מחייבת שהחברים יהיו מלומדים, נאורים, רחבי אופקים וסובלניים. בחברות הקדומות, ולמעשה גם כיום, רוב בני האדם לא היו כאלה, ולפיכך שיטת המימשל הייתה בדרך כלל דיקטטורה מלוכנית או נשיאותית, וכמעט שאף פעם העם לא קבע את גורלו.

רק מתחילת המאה העשרים החלו העמים לנהל בחירות תוך מתן זכויות הצבעה לנשים, כולל העם היהודי, שלמרות כל התשבחות לנשים, הנשים היו תמיד חסרות השכלה, חסרות השפעה וחסרות סמכות.

מדינת ישראל לא הייתה מוקמת ללא הסיוע הפעיל מנשים חופשיות ומשכילות.

*********

כאשר אני מתבונן ב"מערכות הבחירות" האומללות שהתרחשו אצלנו לאחרונה, שאני מכנה אותן "בכי רעות", הרי שהן למעשה משקפות נאמנה את השבר הנפשי והרוחני העמוק בנפש הקבוצתית של האומה. (יש דבר כזה – נפש קבוצתית). למעשה מה שאנו עדים זו אינדיקציה של אובדן דרך וערכים כמעט מוחלט של הציבור, שכל מה שמעניין אותו ואת "המנהיגים" בהם אנו בוחרים, זה נוחיות ותועלתנות אישית. לצערינו, זה שורר בכל רחבי הציבור, כולל מתקני העולם למיניהם ואלו המתהדרים שהם פועלים בשם "האלוהות". לולא החרב החדה המאיימת ליפול על ראשינו, הארץ הייתה הופכת מזמן לשדה קרב של מלחמות אחים ממש, התפרקות לקנטונים והעלמות מהמפה, והפעם לתמיד. המדינה הזאת הולכת ומתמלאת בבורות, רשעות ואכזריות. האנשים לא מאמינים זה לזה, החלשים נרמסים, או שזורקים להם עצם יבשה. החזקים חומסים ככל יכולתם. מצד אחד תראו עשירים עם בריכות שחייה עולות ויורדות, וקבצנים המלקטים אשפה ברחובות.

פעילותי הפוליטית התחילה ונגמרה אחרי מאורעות מלחמת יום הכיפורים – 1973-1974. הצטרפתי לשביתה שערך מוטי אשכנזי מול משרדי מפא"י (מפלגת העבודה) ברחוב הירקון בתל אביב. מוטי, גיבור ישראל, חזה מראש את העומד להתרחש והכין את המוצב שלו, בודפשט, למלחמה. זה היה המוצב היחיד שהמצרים לא הצליחו לכבוש. אחרי המלחמה הוא הודח מצה"ל (כקצין מילואים), ופוטר מעבודתו, מחמת פעילותו כנגד המימסד. כמה פעמים הלכתי לפגישות שבהן דובר על הקמת מפלגה או תנועה לחידוש השלטון. מהר מאוד ראיתי שני דברים – אנשים שתולים של המימסד שפעלו מבפנים כדי לשבור את התנועה, וכל מיני מאכערים שראו הזדמנות לעצמם לטפס למעלה, על ערימת הגוויות של הנערים שהשליכו את עצמם ממש מול כוחות האוייב המתקדמים.

את הקטע הזה לקחתי מהדף של מוטי אשכנזי- פטריוט חסר תקנה:

יותר מ-100 שנה חלפו מאז שלואיס ברנדייס, גדול המשפטנים בהיסטוריה של ארה"ב, הזהיר שדמוקרטיה וריכוז עושר בידי מעטים לא יכולים להתקיים יחדיו, והאמריקאים נזכרים לפתע ברעיון הפשוט הזה. ריכוזי עושר אדירים הם אנטי־דמוקרטיים; שוק חופשי הוא אגדה ששירתה בעיקר את מוקדי הכוח והכסף. כמו שאמר סטייר ולפניו וורן באפט: במשך 40 שנה השתלטו חברות הענק על הפוליטיקה האמריקאית וקבעו את החוקים, כללי המשחק והרגולציות, כדי שישרתו אותן ולא את הציבור הרחב.

סיפרתי פעם "בסיפורי גורודיש" שאני רואה כל העת את ערימות חברינו הכתושים אחרי פעולת כראמה. זה עולה תמיד לנגד עיני כאשר הרמאי התורן  מביא עלי את הקומבינה, כרגיל, עם חיוך נתעב. סתם במקרה שאריותי לא היו זרוקות על אותה ערימה, או ערימה אחרת. היום אני מסתכל ברחמנות על אנשים כאלה, מאחר ואני יודע איזה גורל עקום הם כותבים לעצמם.

יש לי לא מעט משפחה וחברים בחוץ לארץ. הם לא באים לכאן, ואני לא אומר להם דבר.

אני לא רואה שיקרה משהו גם אם יקום כאן איזה מנהיג נערץ, מסוג "המשיח" אליו מתפללים רבים. זה נראה לי כמו המצאה עממית של בריחה מכובד האחריות האישית. כל אחד מאיתנו מחזיק בידיו את גורלנו. נכון שמנהיג ראוי אמור לשמש ככוח השראה לאומה, והאומה הזאת התרסקה בעבר לא מחמת אויבים שכבשו אותה, אלא מחמת הריקבון הפנימי שהאחראים הישירים לו היו מנהיגים מושחתים ואנוכיים מכל רבדי הציבור.

*************

אני קורא כעת, בין היתר, את ספרו של ד"ר אלוף (במילואים) עמנואל סקל – "הסדיר יבלום?"

(ספר חובה לכל מפקד בצהל, או מי ששואף להתקדם לקצונה)

בספר זה הוא מנתח לעומק את מלחמת יום הכיפורים, בה שירת כמג"ד גדוד טנקים 52, והגיע בסוף המלחמה לקילומטר ה-101 המפורסם, בדרך לקהיר. לא אעייף אתכם בסיפורי המלחמה, שדשו בה בלי סוף. אבל אצטט מה שמתאים לכאן: "מפקדים בכירים ביותר לא יודעים לנהל עוצבות גדולות".

האנשים הבכירים מאוד הללו, שכיום לא נשאר מהר דבר, פרט לשלטי רחוב מאובקים, חלקם הלכו להנהיג את המדינה באופן דמוקרטי, חלקם התברגו לעמדות שליטה. כולם או רובם הלכו בדרך כל הארץ. בן אדם שמגיע לעמדה בכירה כמו אלוף, למשל, צריך לדעת לתאם מהלכים רב-אוגדתיים, זאת אומרת תנועה מתואמת של רבבות אנשים ויותר. לא היו לנו אז כמעט אנשים כאלה. העובדה שרובם עסקו במלחמות גנרלים ו"תהילת עולם" למי שיחצה את התעלה. מפיונים קטנים כמוני התעלמו. יש בארץ איזה רחוב לנהג הטנק של קהלני, למשל? מיהו בכלל? בלעדיו לא הייתה היום מדינה. תארו לכם שאותו נהג טנק היה מחליט – "הקהלני הזה משוגע לגמרי. לעלות על הרכס השולט זאת התאבדות ברורה. מולנו שועטים מאות טנקים סוביטיים משוכללים, מגובים בעדרי חיילים עצבניים עמוסי נשק נ.ט. יעיל." שם הנהג את ידית ההילוכים בהילוך אחורי, התעלם משאגות קהלני הזועק לכל הטנקים לעלות על הרכס, בורח אחורה ומציל את נפשו, ואין ספק שאז היינו מאבדים את צפון הגולן ומאפשרים לצבא הסורי לנסוע חופשי עד חיפה. לא ידוע על שום "פיון", כזה שקם וברח. רוב רובם של החיילים הקטנים מילאו את תפקידם, גם במחיר חייהם הצעירים. בלעדיהם לגנרלים המפוארים לא היה שום ערך.

ההנהגה הצבאית והאזרחית, כולה כשלה. המלחמה, שלצערינו הייתה רוע הכרחי, בדומה להקזת מוגלה מהגוף, חשפה את עומק שבר ההפקרות, השחצנות והטמטום של כל הנוגעים בדבר. כנראה שהפיקו כמה לקחים, אחרת לא היינו קיימים כאן.

איך זה משליך על סיפורי הדמוקרטיה? למעשה אין כאן שלטון העם, שזה מה שמתיימרת לבשר "הדמוקרטיה". איננו יודעים במי אנו בוחרים, מי מתאים ומי לא. איזה אנשים מנהלים מערכות קריטיות וגורליות לחיי האומה.

מה שאנו רואים כיום במדינה, לאחר הבחירות שאכן משקפות נאמנה את הפרצוף האמיתי של האנשים המרכיבים אותה; זאת מלחמת כנופיות על שלטון, כוח וכבוד, שזה היה התהליך שהביא את החורבן על עם ישראל, או יותר נכון – ארץ יהודה. כבר נכדי החשמונאים מכרו את הארץ לרומאים במלחמות על השלטון, והחורבן עצמו נגרם ממאבקי דמים בין כתות שכל אחת סברה שהאמת המוחלטת לצידה, ואם לא יממשו את האג'נדה שלהם, הקדוש ברוך הוא לא יעזור לנו במלחמה.

מתברר שקדוש ברוך הוא מעולם לא "הצילנו מידם" – כיוון שהכל נתון בידינו.

אני לא פסימי לקיום המדינונת הזאת, היא כנראה תמשיך להתקיים, כיוון שיש כאן לא מעט אנשים מצויינים; יש כמה אנשים שמוכנים לשלם כל מחיר אישי בחשיפת האמת, ואין מצב, כל עוד העולם הזה קיים, שלא תהייה איזו פינה לעם הספר שידברו שם עברית, יקראו את ספר התנ"ך המופלא, אולי ישכילו להגשים משהו מהאידיאות הנעלות שניתנו שם, ואולי יהיה איזה מהפך בנפש הבריות שיפסיקו לטפח את האגואיזם הנורא שבו אנו שקועים כולנו. ואולי יתחילו להבין שאין קיום אינדיבידואלי, אלא כגוף שבו כל אחד מאיתנו מהווה תא. בדומה לגוף שלנו שבו כל התאים פועלים בהרמוניה מושלמת וכך אנו מסוגלים להתקיים ולפעול.

*************

"הבו לנו מלך!" זעק העם בבהלה.

ראש הממשלה הנבחר – לוי אשכול עליו השלום, גימגם תוך כדי נאום לאומה הערוכה למלחמה מול האויבים הסובבים אותנו. לוי אשכול לא גימגם, למעשה. מישהו שינה את תוכן הדברים שאותם קרא היטב מקודם,  בלי לבדוק שהוא מבין את התיקון. הוא לא הבין תוך כדי קריאה, והעם התמוטט בחרדה. (היה זה ערב מלחמת ששת הימים, 1967, תקופת ההמתנה שבה לוי אשכול חיכה למעשה לאישורו של נשיא ארצות הברית לפתוח במלחמה. אלופי הצבא כמעט התמרדו נגדו)

מנהיג חלש ורופס! זעקו ההמונים. ומי נבחר כמלך התורן? הרב אלוף שתום העין, אחד האנשים הכריזמטיים ביותר שהיו אצלינו, ואולי בעולם בכלל. איש מבריק ורב עלילות מלחמה, לכאורה. האמת הייתה הרבה יותר עגומה. האיש היה גנב, נוכל ומנוול לא קטן, וכנראה גם לא ממש ידע איך לנהל צבא. רמטכ"ל זה כנראה תפקיד מאוד בירוקראטי ואפור, שבו יש לתאם את הפעילות של זרועות הצבא השונות, כדי שבשעת פקודה, כל המרכיבים יתפקדו בהתאמה, בהתאם לאפשרויות המנהליות והתקציביות שהמדינה מאפשרת. מי שבנה את הצבא של ששת הימים, היה לוי אשכול, איש אפור, חרוץ, ישר ומסור. טכנוקרט שהלוואי והיו לנו עוד כמוהו. ביקש הצבא מאה מיראזים, הביא מאה מיראזים, כל אשר ביקשו קיבלו. איך? איך למדינונת של שניים וחצי מיליון איש בקושי, שחלק יושבים על הגדר ובוהים, וחלק משתמטים ובטלנים, יש אמצעים לרכוש כלים כל כך יקרים? הוא השיג וזהו. דיין המפואר לא עשה דבר לנצחון בששת הימים. הוא היה תמונה מעניינת עבור צלמי העיתונות.

מה עניין סיפור ישן זה ולסיפורי הדמוקרטיה? שאנו למעשה לא בוחרים כלום. זאת סתם הצגה. לא בחרנו בבן גוריון, אשכול גולדה רבין ובגין. זה כל מיני מאכערים, או בלשון נקייה יותר "וועדות מסדרות", כל מיני אנשים שאיננו יודעים מי הם, שהתברגו לעמדות מפתח במפלגות וקובעים בחדרי חדרים מי "ייבחר", שלמעשה ישרת את האינטרסים האישיים שלהם, כמו מי יקבל את החוזים השמנים. אנשים אלו חילקו את עושר הארץ הזאת בין כמה עשרות משפחות, ובתמורה קיבלו כמובן כל מיני הטבות מפליגות, כמו מישרות מפוברקות וכיוצא בזה. כך הדברים מתנהלים למעשה בכל "הארצות הדמוקרטיות", שכיום רובן נראות כמסואבות וחסרות אחריות גלובלית.

קראתי במוסף ידיעות לפני כמה שבועות, אחרי עוד סבב אינסופי של ממטרי טילים על יישובינו, אודות "ועד חכמי שדרות", המתכנס מדי פעם לדון במצב. הם דנים במצב ובמצבו של ראש הממשלה. "בכל זאת בחרנו בו, (במר נתניהו), למה? כי בין הרעים הוא הכי טוב. הוא יודע לשקר משהו-משהו. אני רוצה ראש ממשלה בן זונה ותחמן". (מבצע שומר חומות, עזה, מאי 2021)

תזכורת קטנה ושולית לגמרי. שם המדינה שבחרנו – ישראל – משמעותו "מדינת האנשים הישרים". זאת הסיבה ששם אבי האומה התחלף מיעקב לישראל, כיוון שבאותו זמן, אחרי אותו מבחן קשה, נפשו התיישרה לחלוטין עם האמת.

אבל אם זהו רצון רוב העם, לפי מה שמוצג למעלה, וכנראה שזהו המצב של רוב האנשים, עדיף להחליף את השם. אז נשתחרר מהחובה המיוחדת שהשם הזה מטיל עלינו, נהיה אומה ככל האומות.

טכנית, מה אנחנו יכולים לעשות כאשר אנו מתבוננים חסרי אונים במהומה החוקתית המתנהלת בארצנו הזעירה, המאויימת כל העת במאות אלפי טילי משחית?

אמרו לנו נביאינו ורבותינו, כבר לפני שלשת אלפי שנים, שאם לא נהיה ישרים, יקום כוח משכנינו שיעלה עלינו ויכחידנו. כך זה התרחש שוב ושוב, וכאומה לא למדנו שום לקח.

אין ספק שקיבלנו הזדמנות מההשגחה, אחרי אלפי שנות סבל מטורף, – שהבאנו אותו על ראשינו, לכונן פינה עלי אדמות שבה דוברי עברית, קוראי תנ"ך ותלמוד מדרשים ואגדות על מיגוון הכתות הקיימות, מוצאים בית. לי זה ברור מהתבוננות ארוכת שנים בחוסר ההיגיון העובדתי להצלחת וקיום המדינונת הזאת. אבל העבר מלמד אותנו, שקיבלנו בעבר הזדמנויות כאלו, ובעקבות שחיתות וסיאוב (סיאוב זה מצב שבו האדם המושחת איננו יודע כבר שהוא מושחת. כולם לוקחים, גם לי מגיע). התדרדרנו למלחמות אחים נוראיות, את השליחות שקיבלנו לעורר ולהאיר את העמים השלכנו לאשפת ההיסטוריה, כתוצאה מכך כל מיני כוחות נכנסו להיסטוריה, שעיוותו את המצב האנושי כמעט ללא תקנה.

***********

אולי נבחר נשיא בבחירה ישירה? למשל, האזרחים ימלאו רשימה של חמישה שמות נבחרים כלשהם – הרי כל אחד מאיתנו מכיר אדם ישר דרך וחכם, שהיינו שמחים אם היה מגיע לעמדת השפעה. לא מאותם אנשים הנדחפים למערכת הפוליטית. את ההצבעה אפשר לעשות באינטרנט או דרך סוכנויות הדואר. כמובן שיש כאן בעיות מתמטיות כאלו ואחרות, אבל נניח שחמשת המובילים יתחרו שוב באופן אוטומאטי, והציבור יכריע לטובת אחד מהם. יקבל ששים אחוז, ייבחר. האיש הזה מצידו יבחר אדם מתאים מקרב נבחרי הציבור, מה שאנו קוראים חברי כנסת, ואו מקרב הציבור, אם אין שום איש ראוי. האיש הנבחר, ראש הממשלה, ימנה ממשלת מומחים, וזהו. כך תישאר האפשרות של יכולת בחירה של הציבור, ללא השפעות חשוכות מאחורי הקלעים. לנשיא כזה תהיה הסמכות להדיח ראש מממשלה מכהן אם הוכח שאיננו מתאים, או חטא בפלילים, ללא שום הליכים ותרגילים כפי שאנו רואים כעת. הציבור, מצידו, יכול להדיח את הנשיא המכהן אם שמונים אחוזים מהציבור יצביעו נגדו. אם יתברר שהצדיק הלאומי איננו כזה, שנמצאו אצלו כל מיני חורים שחורים בנפשו שהיו סמויים עד אז.

אבל כל שיטות המימשל שנוצרו במהלכי ההיסטוריה בעשרת אלפי השנים האחרונות, לפחות, כולן שיטות מלאכותיות שהומצאו בידי אנשים ככל שקבוצות בני האדם הלכו וגדלו לממדים שחייבו מערכות מימשל מורכבות כדי להבטיח את הקיום האנושי. קבוצת בני אדם עד כמאה וחמישים אינדיבידואלים, עשויים לתפקד יחדיו באופן ספונטאני, כשהם נשמעים בדרך כלל לזקן הקבוצה, או לבעל הסמכות. מעבר לכך, חייבים לכונן מערכות מימשל מסודרות, כיוון שהאחדות המשפחתית מתפוגגת.

כל אחד מאיתנו מהווה דוגמא לשיטת מימשל מושלמת. לכל אחד מאיתנו כ-50 טריליון נתינים, שכולם פועלים בהרמוניה מושלמת. אחרת נחלה או נמות. הנתינים האלו הם התאים, הפועלים ללא שום שמץ של תועלתנות אישית. מחלה היא מצב שאותם תאים "משתגעים" מאיזו סיבה, וכך תא של כבד מחליט שעדיף להיות תא של לב. לזה קוראים גם סרטן. כל אלו נשלטים מכוח תודעה עילאית סמויה, שרובינו אינם מודעים לה. וכל זה יוצר את המצב התודעתי שיש לכל אחד מאיתנו. זאת אומרת, כל אחד מאיתנו הוא תוצר של קונסטלציה של כל המרכיבים שבקוסמוס, ובעת שכולם פועלים יחדיו, נוצר מה שאנו מכנים אדם, לפחות האדם החומרי.

אפשר לדמות את חמישים טריליון התאים הללו לתזמורת סימפונית. תזמורת מורכבת מכמה עשרות, ולפעמים מאות אינדיבידואלים הפועלים יחדיו בהרמוניה מושלמת, תחת בקרה של אינדיבידואל אחד הנקרא מנצח. זה המצב היחידי שבו בני אדם עלי אדמות מסוגלים לפעול יחדיו ללא וויכוחים וצעקות. אחרת אין מוזיקה. וכאשר מתחוללת המוזיקה, אנו חווים משהו שלא היה קיים קודם עלי אדמות – נוצרת אנרגיה נעלה המרוממת את הרוח. כדי לכתוב סימפוניה כזאת, זכינו בגאוני המוזיקה שיודעים כיצד לנהל את מערכות הצלילים המסובכות ביותר הללו, מהבחינה האקוסטית והמתמאטית. המוזיקה, לדעתי, היא פיסגת המתמטיקה. תארו לעצמכם כעת, שיש לנו סימפוניה של חמישים טריליון צלילים. מיהו הגאון שכתב את המוזיקה הזאת? זה על אנושי, זה דורש אינטליגנציה אינסופית. לדעתי, לפחות, מה ששמע משה "בהר סיני" או ברמה התודעתית אליה העפיל בנפשו, היתה סימפוניה למיליארדי בני אדם הפועלים יחדיו בהרמוניה מושלמת, תחת שרביטם של מנצחים מחוננים, שבין היתר אין להם שום אינטרס אישי פרט להפקת המוזיקה השמימית הזאת. משה הציע לנו שיטת מימשל מושלמת, שאמורה הייתה לחולל רמות תודעה גבוהות שאין כיום עלי אדמות. כל המין האנושי היה נראה אחרת לגמרי, גם מהבחינה החיצונית וגם מהבחינה הנפשית, הרוחנית והתודעתית. מאחר והניסיון הזה קרס, או שלא נוסה מעולם, אנו נאלצים לבסס את הסדר החברתי מכוח הבנתם של בני אדם מוגבלים שאין להם תודעה מרחבית, או תודעה קוסמית. אין לבני אדם רגילים שום יכולת להבין את המשמעויות של הדברים שנאמרים ומבוצעים בטווחים של אלפי ומיליוני שנים.