מיעקב לישראל – Etzion Becker

מיעקב לישראל כו – לו

כינון הבסיס לעם ישראל

מבראשית פרק כט ועד סופו בפרק נון, מתואר בפרוטרוט תהליך היווצרות עם ישראל, ומה שהתרחש באותו זמן, מקרין על כולנו עד היום, לטוב ולרע.

יעקב מכונן את התשתית לשנים עשר השבטים, האמורים ללמוד כיצד לשקם את המין האנושי ולהשיבו אל מעגלי ההרמוניה של מצב גן העדן. המספר שנים עשר איננו שרירותי, הוא מייצג עיקרון קוסמי שתכליתו פעילות מתואמת בין המוני המרכיבים האינדיבידואליים של הבריאה. זהו הבסיס לסולם המוזיקלי שבאמצעותו אפשר לארוג מסכת צלילים מושלמת ביופיה. זהו מצב של איחוד הניגודים. מה שמאפיין כיום את הפעילות האנושית, זה מחלוקות ומריבות בלתי פוסקות, אבדן היכולת למצוא את המכנה המשותף שיביא לפעילות סבירה עלי אדמות.

מאחר ועבר זמן מאז שהתחלנו לחלוק עמכם את סיפורי התורה כפי שאני מבין אותם, אזי אביא תקציר ממה שתארתי עד היום. אבחנתי בסיפורי התורה שלושה עידנים: הבריאה הספונטאנית של היקום, מ"המפץ הגדול" שאותו מתארת המילה הראשונה – בראשית – כהתנפצות האינסוף לאינספור אינדיבידואלים. התהליך הזה ממשיך באופן אבולוציוני עד שאנו מגיעים ל"יום השבת" שבו הבריאה משלימה את מטרתה. המטרה היא לחזור לאחדות הראשונית יחד עם תודעה קוסמית – תודעה חובקת כל, שבה האינדיבידואל, האדם, רואה את העולם מסופו ועד סופו, יודע את מהות הקיום, יש לו את התשובות לשאלות הקיומיות הנוקבות אותם מעלים כל החכמים לאורך כל הדורות. למעשה אדם כזה התאחד עם ספירה או מהות קיומית אותה מכנה התורה בתואר "יהווה אלוהים" שאת המהות, או המצב הזה, אני מכנה לפעמים כ"חוג יהווה אלוהים" המסמל את שיבת האינדיבידואלים המפוצלים אל האחדות הראשונית, אבל עם תודעת על, כפי שרמזתי למעלה. כמובן שהאדם הרגיל כפי שהוא כיום עלי אדמות, לא יכול להבין את הדברים האלו מכוח השכל הרגיל, כיוון שהשכל הרגיל, הארצי, החומרי, הנובע מקיום החושים, איננו מסוגל לרדת לעומק הדברים שנבעו מאינטליגנציה אינסופית, העומדת מעבר לדברים. אולם יש באפשרותינו להצטרף לחוג הנעלה הזה, וזה מתרחש כאשר האדם מבין ומתנסה שאנחנו כולנו מהות אחת מאוחדת, אין "אני" ו"אתה", ובאופן פרקטי, אדם השואף להצטרף לאחדות הזאת איננו יכול לשנוא דבר ואדם כלשהו. הוא מבין את הבערות והרשע שהיא מחוללת, כשלב בלתי נמנע מהאבולוציה התודעתית הזאת.

בפרק השני בבראשית הבריאה מתוארת בסדר הפוך: קודם נברא אדם, ולאחר מכן מופיעה שאר הבריאה, הצמחים והיצורים וכדומה. האדם הוא למעשה פרינציפ קוסמי, האמור להתגשם עלי אדמות ולהגשים את המהות האלוהית עלי אדמות, מכוח חיים נעלים שאין בהם שמץ של טינה או שנאה. אדם כזה יכול להקרין את אהבת הבורא עלי אדמות, דבר שאדם שקיים בנפשו אפילו גרעין זעיר ביותר של טינה איננו יכול. וזוהי למעשה תהליך הבריאה המודעת, אנו בוראים את העולם בצלם ובדמות של האידיאל הקוסמי, אותו אנו מכנים לעתים בשם "אלוהים", שזה מושג שכדי להבינו עלינו לחוות זאת מכוח ההתנסות.

השלימות עלי אדמות, או מצב גן העדן, הינו מצב שבו כל האינדיבידואלים פועלים יחדיו בהרמוניה מלאה, תחת שרביט אדם שרמתו הרוחנית גבוהה במידה מסויימת מחברי הקבוצה, והרי זה דומה למנצח בתזמורת מוזיקלית, שיש לו הבנה מעמיקה יותר בסודות המוזיקה מאשר לכל נגן בודד. תזמורת מוזיקלית הפועלת בהרמוניה – ואין שום אפשרות ארצית לחולל את המוזיקה מבלי לפעול יחדיו בהרמוניה מוחלטת – היא הדוגמא הטובה ביותר שמצאתי אודות מצב גן העדן, שאותו עלינו לשוב ולשקם עלי אדמות. זוהי תכלית הקיום האנושי. אנחנו רואים שהמוזיקה מבוססת על המספר שנים עשר, שיש לו חשיבות קוסמית מכרעת להשגת השלימות, וכך אנו רואים שאבי האומה – יעקב/ישראל, החל לכונן גוף בין שנים עשר אנשים, האמורים ללמוד את אחדות הניגודים. ויש לציין, שמאברהם נבע עוד אדם, בשם ישמעאל, שגם ממנו נבעו שנים עשר שבטים, שאמורים היו לכונן את דמות המראה של "בני ישראל" – את הפן החומרי של הבריאה, החיוני להשגת הפן הרוחני. שתי התזמורות האלו היו אמורות לנגן זו מול זו אהדדי, אולם לצערינו זה לא התקיים מעולם.

מסיבה כזאת או אחרת, אנחנו ניפצנו את התזמורת האלוהית והחזרנו את העולם הזה לתוהו ובוהו הראשוני, שבו חשכת תהום הבערות שבה והשתלטה על מהלכי בני האדם ומאיימת להחריב את הבריאה. התורה, שנכתבה על ידי אנשים בעלי תודעה עילאית כזאת, באה ללמד ולהדריך אותנו כיצד לשקם את מעגלי הבריאה עלי אדמות. זהו העידן השלישי – המאמץ הבלתי פוסק של חברי "חוג יהווה אלוהים" לשקם את המין האנושי. מאמץ שנמשך ללא הרף, גם בימינו אלו.

זה היה התפקיד של עם ישראל, אותו החל לכונן אברהם, דרך בניו וממשיכיהם, יצחק ויעקב, שהחלו במלאכה הארוכה והמייגעת, רצופת הכשלים והאכזבות בתקווה שיהיו בני אדם, אותם אני מכנה בני תודעת הבל, כדי שיכוננו את המצפן הקוסמי עלי אדמות שיחזיר את "בני קין" – בני האדם שאיבדו את הדרך ורואים בהצלחה החומרית כיעד החיים, אל הכרת התפקיד האמיתי של המין האנושי.

יעקב ועשיו – המאבק הנצחי בין קין להבל.

אברהם אבינו הוא מחדש התודעה האלוהית עלי אדמות – אדם המגשים עלי אדמות את הערכים הרוחיים הנעלים של "צלם" אלוהים. אברהם היה מחונן בתודעת-על, כנראה מלידתו, כך שהוא היה חבר באופן אוטומאטי בקבוצה אליה התייחסנו למעלה כ-"יהווה אלוהים".

תפקידו העיקרי היה לחדש עלי אדמות את המעגלים הרוחיים אותם הרסו בני האדם.

הוא מוליד את יצחק וישמעאל – יצחק מייצג את הפן הרוחי של האדם – הבל, ישמעאל מייצג את הפן החומרי – הארצי – קין. שני הצדדים האלו חיוניים להשגת תודעה עילאית.

אחריותו של ישמעאל לגונן על יצחק. תפקידו של קין לגונן על הבל.

אברהם הוא זה שפתח את הדרך אותה סגרו בני האדם בחזרה לשביל העבודה הרוחית, שמטרתה השגת רמות תודעה עילאיות.

כעת האחריות שבה אל המין האנושי –אלינו. עלינו מוטלת האחריות לשקם את המין האנושי למעמד גן העדן. גן העדן הינו מצב תודעתי שבו כל האינדיבידואלים פועלים יחדיו בהרמוניה, כפי שפועלת תזמורת, הפועלת יחדיו באופן ממושמע על מנת לאחד את מרקם הניגודים לשלימות אחת.

בראשית כ"ה

א וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. ב וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-זִמְרָן וְאֶת-יָקְשָׁן, וְאֶת-מְדָן, וְאֶת-מִדְיָן–וְאֶת-יִשְׁבָּק, וְאֶת-שׁוּחַ. ג וְיָקְשָׁן יָלַד, אֶת-שְׁבָא וְאֶת-דְּדָן; וּבְנֵי דְדָן, הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁם וּלְאֻמִּים. ד וּבְנֵי מִדְיָן, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ, וַאֲבִידָע, וְאֶלְדָּעָה; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי קְטוּרָה. ה וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. ז וְאֵלֶּה, יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם–אֲשֶׁר-חָי: מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה, וְחָמֵשׁ שָׁנִים. ח וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו. ט וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה: אֶל-שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן-צֹחַר, הַחִתִּי, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי מַמְרֵא. י הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר-קָנָה אַבְרָהָם, מֵאֵת בְּנֵי-חֵת–שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם, וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ. יא וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ; וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי. {פ}

יב וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל, בֶּן-אַבְרָהָם: אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית, שִׁפְחַת שָׂרָה–לְאַבְרָהָם. יג וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם, לְתוֹלְדֹתָם: בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. יד וּמִשְׁמָע וְדוּמָה, וּמַשָּׂא. טו חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה. טז אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם, בְּחַצְרֵיהֶם, וּבְטִירֹתָם–שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם, לְאֻמֹּתָם. יז וְאֵלֶּה, שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל–מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּגְוַע וַיָּמָת, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. יח וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד-שׁוּר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה, אַשּׁוּרָה; עַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו, נָפָל. {פ}

יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם: אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק. כ וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָם–אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה. כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ. כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם. כז וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב. כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה–כִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.

בנו יצחק מוליד את יעקב ועשו, התאומים. הוא מוליד את שני הצדדים של אישיות האדם, ואין זה מקרה שהם מופיעים כתאומים. מתחולל ביניהם מאבק מר ובלתי פוסק על הבכורה – על מהות העמדה האנושית הבכירה, על מהות החיים ומטרתם. המאבק ביניהם כבר בבטן האם, מסמל את המאבק הפנימי המתחולל בכל אדם בין שלטון התת מודע – חשכת התהום לבין התודעה הערה. הניצחון הינו למעשה הבנת תודעת קין כי כל הישגיה הינם קצרי טווח וחולפים. תודעת קין ממוקדת בהישגים הארציים; כאשר בתודעת-קין מתבררת ההכרה כי זוהי דרך הרסנית, אזי נוצרת האפשרות שהאני העליון של האדם ישכיל להתעלות ולהתמיר את קין להבל.

הנכד יעקב הוא זה המכין את הבסיס הארצי שיועד לשיקום המין האנושי. בני האדם אמורים לתפקד יחדיו במעגלים רוחיים הפועלים בהרמוניה מושלמת. המעגלים האלו נופצו במתכוון על ידי בני האדם שהחליטו במודע להתנתק מהנהגת היישויות בעלות תודעת-על, או חוג י-ה-ו-ה-אלוקים, כפי שאני מכנה אותו, וכי הדרך הנכונה לפעולה עלי אדמות כפופה להבנתם המוגבלת.

הניפוץ הזה מסומל בסיפור של רציחת הבל על ידי קין. כפי שהצעתי מקודם, המושג מוות אינו קיים כלל, ומשמעותו כאן הוא ניפוץ מעגל קיום אינדיבידואלי.

חכמתה העליונה של רבקה

בראשית פרק כז

א וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי. ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד). ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי–וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת. ה וְרִבְקָה שֹׁמַעַת–בְּדַבֵּר יִצְחָק, אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ; וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה, לָצוּד צַיִד לְהָבִיא. ו וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר. ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי מוֹתִי. ח וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי–לַאֲשֶׁר אֲנִי, מְצַוָּה אֹתָךְ. ט לֶךְ-נָא, אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים, טֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב. י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ. יא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. יב אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה. יג וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח-לִי.

רבקה לוקחת על עצמה אחריות רוחית עילאית. מעמדה הרוחי לא מעניין אותה. פעולתה חסרת כל אינטרס אישי. נדון בכך לעומק בהמשך.

יט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ–עָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִי–בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. כ וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ, מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר, כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי. כא וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי: הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא. כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. כג וְלֹא הִכִּירוֹ–כִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ. כד וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי. כה וַיֹּאמֶר, הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי–לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ, נַפְשִׁי; וַיַּגֶּשׁ-לוֹ, וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, וַיֵּשְׁתְּ. כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק אָבִיו: גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי, בְּנִי. כז וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. כח וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ–וְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ. כט יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים–הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ. ל וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו; וְעֵשָׂו אָחִיו, בָּא מִצֵּידוֹ. לא וַיַּעַשׂ גַּם-הוּא מַטְעַמִּים, וַיָּבֵא לְאָבִיו; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ–בַּעֲבֻר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ. לב וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו, מִי-אָתָּה; וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו. לג וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה. לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי. לה וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ. לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם–אֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי;

הסיפור של יעקב ועשיו הינו מסובך ביותר. למעשה שני האחים התאומים כרוכים זה בזה כתאומים סיאמיים. התפקידים של קין והבל מעורבבים ביניהם. זה מייצג את המצב הרגיל של רוב בני האדם, שתודעתם מעורבבת בין תודעת-קין לבין תודעת-הבל. יש צורך להפריד בין שני המצבים האלה, ותהליך ההפרדה הזה כרוך בייסורים. יצחק היה עיוור, עיוור מהבחינה הרוחית, כנראה. צריך להבין כאן כי יצחק הוא הנציג הרשמי של חוג יהווה-אלוהים עלי אדמות. אביו אברהם הוא זה שחידש את הנציגות הזאת עלי אדמות. היה עליו לראות מי מהבנים ממלא את התפקיד שיועד לו בתכנית לשיקום המין האנושי, אולם מי שהבין זאת היתה אשתו, רבקה. היא אבחנה את ההבדל בין יעקב העדין לבין עשיו החזק, הגברי והמרשים. היא לוקחת אחריות ומצווה על בנה לפנות אל האב ולקבל את ברכתו. למעשה היא קבלה כבר את ההנחיה לכך מקודם, אבל היא מבינה את חשיבות שושלת הבל עלי אדמות, שיצחק כנראה לא הבין; לה ברור כי יעקב הוא זה האמור לקחת את המשימה – לכונן את מעמד הבל עלי אדמות באמצעות כינון המעגלים הרוחיים. התנהגותה אופיינית לחברי חוג יהווה-אלוהים – גורלה האישי איננו מעניין אותה. (הדגשתי זאת בפסוק למעלה) הברכה היוותה למעשה טקס חניכה שבו האדם קיבל את תפקידו הרוחי. יעקב למעשה משקר ומרמה, כפי שמצויין בתורה, אולם הוא למעשה מציית לתכנית שנקבעה על ידי חוג יהווה-אלהים. הסיפור הזה מראה עד כמה הדברים לא פשוטים להבנת האדם הרגיל, שמתפעל בדרך כלל מדברים גדולים וחזקים, כמו עשיו.

החלטתה של רבקה הינה קריטית להמשך מהלך החיים עלי אדמות. אם אנשי קין ישתלטו סופית, הדבר יביא באופן אוטומאטי להכחדת המין האנושי, כיוון שהתכלית הרוחית של הבריאה מגיעה למבוי סתום. כפי שאמרנו למעלה, תודעת-קין הינה חיונית, וחלק בלתי נפרד בתהליך של אבולוציית התודעה, אולם רק כשהיא מונהגת על ידי תודעת-הבל. ייתכן ויעקב היה איש תודעת-הבל היחידי עלי אדמות באותו זמן – ייתכן וגם אברהם היה אדם בודד כזה עלי אדמות. כנראה ומספיק שיהיה לפחות אדם אחד כזה כדי שתהיה הצדקה להמשך הבריאה. רבקה פעלה כאן מכוח חכמה עליונה.

כוכב רבקה

מה מיוחד כאן כל כך? קטטות מתרחשות בכל משפחה, בכל מקום אנשים נאבקים על מעמדם ועל הירושה. מדוע התורה מקדישה לאיזה סיפור שולי כל כך הרבה עניין? כיוון שזוהי נקודה קריטית במהלכו של המין האנושי. יש לנו שתי אפשרויות – או שהתורה היא אוסף של סיפורים דמיוניים, או שהיא אמת, פרי מחשבות של אנשים או ישויות בעלות תודעת-על. מאחר וההנחה שלנו כאן היא שהתורה היא אמת, הרי שהדברים עוסקים בחיים ובמוות של המין האנושי ממש.

אנחנו קיימים עלי אדמות בזכות היוזמה של רבקה, זאת תחושתי הפנימית, בכל אופן. אשה גדולה מהחיים, שחשיבותה הרוחית נעלמה מאחורי תפקיד האמהות.

כנראה שקראו על שמה איזה רחוב – צריך לקרוא את הפלנטה על שמה – ההחלטה שלה קבעה אם יש הצדקה להמשך הקיום האנושי עלי אדמות. המדע כמובן יגחך לדברים האלה, הפלנטה איננה אלא קבוצת מינרלים חסרי תודעה, אולם המדע מתחיל לגלות שהדברים הרבה יותר מסובכים ממה שהחושים מראים, גם באמצעות כלים שמחדדים את החושים. אנו נדון בהמשך מדוע שושלת הבל חיונית לקיום האנושי, ואולי לקיום של מערכת השמש בכללותה.

מהי למעשה ברכה או קללה? אדם שיש לו סמכות רוחית או כוח כזה מסוגל להשפיע על גורלו של האינדיבידואל? כל אדם קובע את גורלו על פי תוצאות מעשיו. במילה ברכה אני רואה כהצטרפות לחוג יהווה-אלוהים, ובמילה קללה את האפשרות להיות מודח משם.

תגובתו של יצחק למעשה מאשרת למעשה כי הוא התעשת, וקלט את העניין. את הנעשה אין להשיב לכאורה, הגם שהסמכות הרוחית ניתנה בידיו, הוא לא משתמש בסמכות הזאת. אם התעורר בליבו החשד שלא בנו עשו עומד לפניו, לא יכול היה לקרוא לרבקה או לאחד מהאנשים הרבים שעבדו עבורו? אברהם אביו הוריש לו ירושה עצומה, וכבר לאברהם היה צבא של ממש שעמד לפיקודו.

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי. מב וַיֻּגַּד לְרִבְקָה, אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל; וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ

מעניין לראות את הפסוק – עשו חורש מזימות בלבו, והדבר הגד לרבקה. מי יכול להגיד לרבקה מה חושב אדם, פרט לחוג יהווה-אלהים? מישהו בעל תודעת-על משגיח על כל הסיפור הזה. זוהי נקודה קריטית במהלך הקיומי של המין האנושי, התוכנית האלוהית שהחלה להתרקם עלולה להשתבש, ושואה כבירה יותר ממה שאי פעם התרחש עלי אדמות עלולה להתרחש – הכחדת המין האנושי.

שונאי ישראל לדורותיהם נאחזו בסיפור הזה כדי להוכיח כי אבות האומה הישראלית היו נוכלים ושקרנים. אולם אם תתבוננו בסיפור מהזווית הרוחית ולא מהארצית, תיווכחו לא רק במשמעות הסיפור מאחורי הקלעים, אלא הוא גם מאשר באופן נסיבתי את אמיתות התורה. היה קל לאבות האומה שפעלו שנים רבות לאחר המאורעות האלו לשכתב את הסיפור וליפותו, כמקובל אצל השליטים. אולם חכמי ישראל פעלו מכוח הבנה עליונה והעדיפו את האמת הנוקבת.

הסיפור הזה מציב בעיה רצינית למה שבני האדם מכנים בשם "מוסר". התורה מחנכת אותנו להיות ישרי דרך ואמינים. אולם כאשר נוצר קונפליקט מעין זה, עלינו להתבונן באמת הנוקבת ולקחת אחריות. נביאי ישראל עסקו לעומק בנושא הזה, אבל אינני יודע אם נכנס לזה כאן.

בני האדם הרגילים חייבים לפעול באופן מוסרי. אולם כאשר מגיע האדם לתודעת-על, פועלים כאן שיקולים המתעלים מעבר לגדרות המוסר המקובל. אם המין האנושי הוביל את עצמו למצב שבו הוא עלול להכחיד את עצמו, ויש אפשרות להטות את המצב לכיוון אחר, גם במחיר של שבירת כללי המוסר המקובלים, או בשימוש זמני בהחלטות אכזריות, הרי שאין ברירה. מי שמחליט את ההחלטות האלו רואה את התמונה כפי שבני האדם אינם מסוגלים לעולם לראות. כל מדעני העולם, גם אם יאוחדו יחדיו עם כל מערכותיהם המתוחכמות, אינם מסוגלים לצפות את תוצאות מעשיהם מאה שנים קדימה, ואפילו לא שנה קדימה. התופעה הזאת של אי צדק לכאורה, שבה וחוזרת בהמשך, כאשר ניתנות הוראות קשות ואכזריות לאנשים המשתתפים בתהליך של שיקום המין האנושי. אפשר להמשיל זאת לצורך בביצוע ניתוח חירום באדם הסובל מגידול ממאיר המאיים להביא קץ לחייו, הניתוח הזה הינו פעולה אלימה ואכזרית כלפי הגוף, אולם הצלחתו מאפשרת את המשך הקיום האנושי.

כל אדם חייב לעבור את תהליך ההתמרה של תודעת-קין לתודעת-הבל.

יעקב מניח את הבסיס לאפשרות הזאת בפני המין האנושי. אולם קודם כל היה עליו להגשים בחייו עצמו כי האפשרות הזאת קיימת עלי אדמות, ולא כמעין מצב אליו אנו מגיעים אחרי "המוות" הפיזי, כאשר נשמת האדם עולה לגן עדן. כל העניין שלנו זה לחזור למצב גן-העדן-התודעתי עלי אדמות, בגוף הפיזי.

יעקב – האחריות המוטלת עליו בשיקום האנושות

אנו יכולים להתבונן כאן שוב במה שמכונה בתורה כמוות – שבירת מעגל רוחי. סולם יעקב מציין מעגל תנועתי של אינדיבידואלים העולים ויורדים במסלול האבולוציוני – שבירת המסלול הזה הינה למעשה המוות.

בני האדם בעלי תודעת-קין למעשה נתקעים בשלב הראשון של הסולם, ואינם מצליחים להחלץ ולהמשיך הלאה אל עולמות הרוח. תודעתם ממוקדת בספירה הארצית והם למעשה שוקעים במורדות הסולם במקום להתעלות אל מטרת הבריאה – התאחדות עם תודעת יהווה-אלוהים. הספירה הארצית מאופיינת בחופש הבחירה – שמשמעותו שכל אדם יכול למקד את תודעתו בכיוון שאליו הוא מתאווה. הספירה הארצית מלאה בדברים נפלאים ומהנים, והתודעה נלכדת בדברים האלו, שבדרך כלל הינם חולפים וההנאה מתחלפת בסבל וייסורים לעתים קרובות, אבל האדם כבר איבד את המוקד הראוי של תודעתו והוא גזר על עצמו שיעבור להתגלגל במעגל הקסמים האכזרי של הצמדות לספירה הארצית. תודעתו של קין נעה ונדה במישור הארצי, והוא זקוק להדרכתו של הבל.

הבעיה היא היכן הם אנשי הבל האמורים להדריך את קין? קין רצח את הבל – רצח אותו בפנימיותו, ובכך איבד את המוקד של תודעתו, מוקד האמור להדריך אותו במסע הרוחי אל תודעת-העל. כדי שקין ייחלץ ממעגל הקסמים, על אנשי הבל לשוב ולתפוס את מקומם בתהליך האבולוציוני. אנשי הבל הם אלו המכווינים את תנועת האינדיבידואלים בסולם-יעקב, המצב שבו המין האנושי תקוע בתחתית הסולם וסובב סביב עצמו לאין מוצא, יחולל באופן בלתי נמנע משבר שיגרום להכחדת הבריאה. הרי זה דומה לסיר לחץ שהטמפרטורה בו עולה כל העת ללא שסתום המשחרר אותו.

הפעילות במישור הארצי הולכת ומעצימה את מחשכי התת מודע, שבאופן בריא עליהם להתפרק כל העת, או לא להיווצר כלל, אם נוהגים בחכמה רוחית, ולכן התעצמותם הבלתי טבעית של משקעי התת מודע מחוללת אסונות במישור הגשמי.

ליעקב תודעה ארצית, שעדיין איננה ממוקדת באופן מוחלט בתודעה העילאית – וזהו המאבק הפנימי המתחולל בקרבו כל חייו, עד שהוא מגיע לנקודה בה הוא חייב להיכנס למצב התודעה העילאי, ואז הוא אוזר את כל כוחות נפשו, ומכריע את הקין הפנימי. אז שמו הארצי הקודם משתנה לישראל – אדם בעל תודעה אלוהית. משמעות המילה ישראל הינה גם איש-האלוהים. (God-Man) החלפת השם של יעקב מסמלת גם את הצטרפותו לחוג של יהווה-אלוהים, ההירארכיה האלוהית הפועלת כל העת כדי לסייע לבריאה ולמין האנושי.

כפי שאנו רואים כאן – לו קיבל עשו את הברכה מיצחק – וברכה כאן משמעותה שעשו הוא זה שעליו להמשיך את המאמץ לשקם את המין האנושי למעמד גן העדן – אבל עשו תודעתו תודעת-קין – תודעה ארצית המבוססת על הישגים ארציים. אין לו את היכולת לשקם את המין האנושי, וגם אין זאת משימתו. משימתו היא להגן על יעקב. קין אמור להגן על הבל. שני התפקידים הללו הינם חיוניים במצב האידיאלי של גן העדן – אולם כמו שאנו רואים בכל מעגל רוחי שקיים בבריאה – מהאטום הראשוני ועד הגלקסיות האדירות ביותר – הכל סובב סביב מרכז אחד. המרכז האנושי חייב להיות אנשי הבל – אנשי הרוח שמבטם מופנה אל על, והם אלו האמורים להוביל את המין האנושי אל מטרת הבריאה, ולכונן שוב את מצב גן העדן עלי אדמות.

חזיון יעקב

בראשית כח

יב וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו, וַיֹּאמַר, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ, וֵאלֹהֵי יִצְחָק; הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ–לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה; וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. טז וַיִּיקַץ יַעֲקֹב, מִשְּׁנָתוֹ, וַיֹּאמֶר, אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי. יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה: אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם.

בזמן שינה התודעה הערה נסוגה, ויכולים להיווצר שני מצבים – האדים הרוחשים מתהומות התת-מודע עולים על פני השטח ומחוללים תמונות אותן אנו מכנים כחלומות, או שעולמות הרוח עשויים לפעול בנפש האדם ללא הפרעה. כאן חוג יהווה-אלוהים מתגלה ליעקב ומאשר כי קיבל את הברכה כדין – עליו למלא את ייעודו האלוהי, הרוחי, עלי אדמות, ולכונן את תודעת-הבל.

החיזיון הזה של יעקב מהווה למעשה אישור חוג יהווה אלוהים להחלטתה של רבקה.

הסולם מסמל את הנתיב הרוחי, שבו הישויות האינדיבידואליות (מלאכים) יורדות בו מעולמות הרוח אל העולם הגשמי, כדי לבצע את משימתן עלי אדמות – בית הספר של היקום – ואז הן שבות ועולות אל עולמות הרוח עם תודעה שלא הייתה להן מקודם. אנו רואים כאן בבירור פעילות היררכית – עולמות מדורגים ויהווה-אלוהים ניצב בראש הסולם – התגלות התודעה האינסופית. אנו רואים אינספור ישויות הפועלות כאחדות אחת – והאחדות האחת ההרמונית הזאת מכונה יהווה-אלוהים. אולם האחדות הזאת איננה מעין מרק הומוגני, אלא כל ישות שומרת על אופייה האינדיבידואלי. אנו רואים תנועה מעגלית – ירידה ועליה מחזורית. האינדיבידואל יורד לספירה החומרית, פועל כפי שהוא פועל מכוח חוקי הגורל, ושב לעולמות הרוח להפקת לקחים. לא מוזכרת כלל כאן המילה מוות – בדרך כלל אנו רגילים לציין את המעבר מהספירה הגשמית לרוחית בשם מוות, אולם כאן מוזכר תהליך עגול וחלק. המילה הזאת לא מצוינת כיוון שאין כלל דבר כזה שאותו אנו מכנים מוות – היכחדות של האינדיבידואל. את תופעת המוות כיניתי למעלה כהתפוררות של מעגל רוחי. אם התהליך המחזורי הזה של ירידה ועליה בסולם הנתיב הרוחי ייעצר, הרי שלכך אפשר לקרוא מוות. העולם הרוחי והעולם הגשמי אינם שתי רשויות נפרדות – האמונה שבורא עולם איננו מצוי בספירה הגשמית איננה אלא אמצאה של בני האדם שהפנו את ערפם למטרת הבריאה.

מיעקב לישראל

אנו נכנסים כעת לעומק התהליך שבו התכונן הבסיס של עם ישראל, והתהליכים הללו משליכים עלינו עד היום.

יעקב וארבעת נשותיו מולידים שנים עשר בנים, בנימין, האחרון – נולד כאשר יעקב נכנס לארץ ישראל, ואז רחל מתה בלידתו.

פרק כט, לא וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ; וְרָחֵל, עֲקָרָה. לב וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי–כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. לג וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. לד וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי. לה וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה–עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת.

פרק ל

א וַתֵּרֶא רָחֵל, כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל, בַּאֲחֹתָהּ; וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים, וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי. ב וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן….. ד וַתִּתֶּן-לוֹ אֶת-בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ, לְאִשָּׁה; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, יַעֲקֹב. ה וַתַּהַר בִּלְהָה, וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. ו וַתֹּאמֶר רָחֵל, דָּנַנִּי אֱלֹהִים, וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי, וַיִּתֶּן-לִי בֵּן; עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, דָּן. ז וַתַּהַר עוֹד-וַתֵּלֶד, בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל: בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב. ח וַתֹּאמֶר רָחֵל, נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם-אֲחֹתִי–גַּם-יָכֹלְתִּי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, נַפְתָּלִי. ט וַתֵּרֶא לֵאָה, כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת; וַתִּקַּח אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. י וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה–לְיַעֲקֹב בֵּן. יא וַתֹּאמֶר לֵאָה, בגד (בָּא גָד); וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, גָּד. יב וַתֵּלֶד, זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה, בֵּן שֵׁנִי, לְיַעֲקֹב. יג וַתֹּאמֶר לֵאָה–בְּאָשְׁרִי, כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, אָשֵׁר…. טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה, בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי; וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, בַּלַּיְלָה הוּא. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב, בֵּן חֲמִישִׁי. יח וַתֹּאמֶר לֵאָה, נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי, לְאִישִׁי; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, יִשָּׂשכָר. יט וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. כ וַתֹּאמֶר לֵאָה, זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב–הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, זְבֻלוּן. כא וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, דִּינָה. כב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ. כג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. כד וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר.

הנשים – האמהות – הן אלו הקובעות את שמות הבנים, וכך למעשה קובעות את גורלות השבטים. כל שם מאפיין את תכונות השבט וייעודו. ארבע האמהות הן אלו שכוננו את הבסיס לשיקום המין האנושי.

כה וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. כו תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן–וְאֵלֵכָה: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ. כח וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה….. וְהָיָה, שְׂכָרִי. לג וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ: כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים–גָּנוּב הוּא, אִתִּי. לד וַיֹּאמֶר לָבָן, הֵן: לוּ, יְהִי כִדְבָרֶךָ. לה וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים, וְאֵת כָּל-הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת, כֹּל אֲשֶׁר-לָבָן בּוֹ, וְכָל-חוּם בַּכְּשָׂבִים; וַיִּתֵּן, בְּיַד-בָּנָיו. לו וַיָּשֶׂם, דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים, בֵּינוֹ, וּבֵין יַעֲקֹב; וְיַעֲקֹב, רֹעֶה אֶת-צֹאן לָבָן–הַנּוֹתָרֹת. לז וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח–וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת–מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת. לח וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם–אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, ….. וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב. מג וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

התיאורים של מעשי יעקב עם צאן לבן מעוררים תמיהה. התורה בדרך כלל מאוד מתומצתת, מאוד מדוייקת. לשם מה הצורך לספר את הדרך בה יעקב הצליח להרבות את הצאן באמצעים שנראים כמעשי כשפים? הבורא לא אומר שברא שמים כחולים ואדמה חומה. לא היה מספיק להגיד שיעקב עבד בכל יכולתו עבור לבן וזכה בתגמול הוגן?

אנו רואים כאן מאבק בין שני אנשים ערמומיים, מעין מאבק הישרדות. מהיכן שואב יעקב את המרשמים להצלחות על טבעיות? אנו לא רואים שום דבר כזה במעשי אברהם ויצחק. לדעתי אין ספק שמשהו עמוק יותר מסתתר כאן.

אנו רואים שכבר מתחילת תהליך שיקום האנושות, הנשים הן המחליטות, או קובעות את מהלך הדברים. החלטת שרה לגרש או להדיח את ישמעאל מהבכורה. אותו דבר אנו מוצאים כאשר רבקה מחליטה שיעקב הוא הראוי להיות הבכור. כאן הבכורה לא עניין של כבוד ומעמד, אלא המשימה הרוחנית לשיקום האנושות. ישמעאל ועשו אין תפקידם לשקם את האנושות, אלא לשמור על הגרעין האמור לכונן את המערכת שתחזיר את הבריאה למצב גן העדן, המצב אותו אנו שברנו כאשר השתמשנו שלא כיאות בכוחות הטבע.

הצמד הזה של קין והבל, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו, ולאחר מכן נראה את עשרת השבטים ויוסף, הוא למעשה האלגוריה של המערכות הנפשיות הפנימיות שלנו. כאשר אנחנו נמצאים במעמד הרוחי הנכון, אמורים להתמיר אותן וכך אנו מתעלים למצב הרוחני של יום השבת, שהוא פיסגת הבריאה. בשבת אנו שבים לאחדות הראשונית אבל עם תודעת על, תודעה קוסמית, המסומלת בשם או במהות י-ה-ו-ה אלוהי-ם. זה תכלית הבריאה על קצה המזלג, ואי אפשר לשקם את האנושות כל עוד לא נממש את הפרינציפים האלו. זוהי תכליתה של התורה, ומהותם של סיפורי התורה.

נשותיו של יעקב לא רק מולידות את שנים עשר השבטים, האמורים לכונן את מלוא המנעד של המנגנון שיבסס את שיקום האנושות, אלא גם נותנות להם את שמותיהם. מתן שם למעשה מדגיש את המצב הרוחני והנפשי של האדם ואת משימתו ואחריותו בתהליכי הבריאה. הקיום שלנו עלי אדמות איננו נועד כדי שנחיה כאן בעושר ובאושר, אל כדי שנמלא את חובתנו כלפי הבריאה.

פרק ל' כה וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. כו תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן–וְאֵלֵכָה: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ. כח וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה. כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו–אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי–לְבֵיתִי. לא וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן-לָךְ; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה–אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר. לב אֶעֱבֹר בְּכָל-צֹאנְךָ הַיּוֹם, הָסֵר מִשָּׁם כָּל-שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל-שֶׂה-חוּם בַּכְּשָׂבִים, וְטָלוּא וְנָקֹד, בָּעִזִּים; וְהָיָה, שְׂכָרִי. לג וְעָנְתָה-בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר, כִּי-תָבוֹא עַל-שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ: כֹּל אֲשֶׁר-אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים, וְחוּם בַּכְּשָׂבִים–גָּנוּב הוּא, אִתִּי. לד וַיֹּאמֶר לָבָן, הֵן: לוּ, יְהִי כִדְבָרֶךָ.

לז וַיִּקַּח-לוֹ יַעֲקֹב, מַקַּל לִבְנֶה לַח–וְלוּז וְעַרְמוֹן; וַיְפַצֵּל בָּהֵן, פְּצָלוֹת לְבָנוֹת–מַחְשֹׂף הַלָּבָן, אֲשֶׁר עַל-הַמַּקְלוֹת. לח וַיַּצֵּג, אֶת-הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל, בָּרְהָטִים, בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם–אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן, וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. לט וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן, אֶל-הַמַּקְלוֹת; וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים. מ וְהַכְּשָׂבִים, הִפְרִיד יַעֲקֹב, וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל-עָקֹד וְכָל-חוּם, בְּצֹאן לָבָן; וַיָּשֶׁת-לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ, וְלֹא שָׁתָם עַל-צֹאן לָבָן. מא וְהָיָה, בְּכָל-יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת, וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת-הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן, בָּרְהָטִים–לְיַחְמֵנָּה, בַּמַּקְלוֹת. מב וּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן, לֹא יָשִׂים; וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן, וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב. מג וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ, מְאֹד מְאֹד; וַיְהִי-לוֹ, צֹאן רַבּוֹת, וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

כל אשר כתבתי – נכתב באופן ספונטאני – לא התבוננתי בשום כתובים, פרשנויות ודברי סתר. למעשה בכוונת מכוון. אולם כאן חיפשתי בין הפרשנים מה הם אומרים על הדרך בה יעקב עושה את עשרו, ואין הם מסבירים את הסיפור עם המקלות, מה רקח שם יעקב בנסתרות – הנדסה גנטית? לי, בכל אופן, אי ספק שמשהו עמוק מסתתר כאן, אם התורה המתומצתת בקפדנות כל כך מפרטת בדקדקנות כזאת את מעשי יעקב. התורה לא מסבירה כלל כיצד עשה אברהם את הונו העצום. מסבירה קצת כי יצחק זרע וקצר מאה שערים. לא נכנסת לפרטי פרטים כמו כאן.

מעשי יעקב התמוהים עם המקלות העלו בפני את התמונה של ההתרחשות ב"חטא גן העדן"

מדי פעם אני שב ותוהה בדברי התורה שאינם מובנים, ולאחרונה התבוננתי בפרק ג פסוק ח:

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה.

מה פתאום מגיע תיאור ספרותי כזה? "מתהלך בגן הוורדים האדומים, כחולים וצהובים, לרוח היום הנושבת בקלילות בין הענפים העמוסים תפוחים אדמדמים; השמש האוהבת מקרינה את שפעת אורה עלינו". אם כבר לפרט, למה לא לתאר את התמונה כפי שסופרינו המשובחים נוהגים? הסופרים שכתבו את התורה היו מדוייקים ביותר ולא הזכירו מילה אם לא הייתה לה משמעות עמוקה.

בני האדם פשעו פשע חמור – התחילו להרוס את מעשה הבריאה, ומה זה משדר – לרוח היום? בעיני זה משדר חוש הומור, קלות. קלקלתם? לא נורא, תפנו אלי, אין לי שום קושי לתקן. החטא האמיתי שלנו, בני האדם, הוא הנסיון הכושל לתקן את מה שקלקלנו בכוח שכלנו הארצי המוגבל, שאיננו מסוגל לתפוס את השלכות המעשים. התחבאנו בין העצים – נפלנו מהמדרגה האלוהית אלינו העפלנו, אל ממלכת הצמחים הנמוכה בהרבה מאיתנו – ומרוב בושה התעטפנו בעור מזוייף שארגנו מהצמחים. כל שעלינו לעשות כאשר נשמעה השאלה האלהית – היכן אתם? אנחנו כאן, אנחנו אחראים, ואז הכל היה שב לתיקונו, ברוח היום, בקלי קלות. אמנם פסעתי קצת אחורה, משאיפתי לחלוק עמכם את ממצאי בספר המופלא הזה, אבל זה משליך ישירות על סיפורי האבות, ובמיוחד יעקב, שהאחריות לשיקום האנושות בכל כובדה רובצת על כתפיו. אנו רואים שמהחל מאברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון, יהושוע וכל הנביאים, כולם מקבלים הדרכה מאותה יישות מסתורית, שהתורה מכנה בשם י-הו-ה א-להים. הצעתי בעבר שזה מתאר מצב של פעילות הרמונית של בני אדם, או יישויות שהגיעו ל תודעה קוסמית. המהות, או היישות הזאת, שואפת כל העת לעזור לנו להשתקם, אולם אין היא כופה את עצמה.

פסוק זה, הוא למעשה מרכז הכובד של התורה כולה, הוא משפט המפתח. כמו משפטים קודמים, בכמה מילים קצרות מתאר המחבר סיטואציה מורכבת ביותר – כאן מסתתרת בעיית הקיום האנושי ופתרונה.

איפוא זה מוזכר בתרי"ג מצוות? הרי אם היינו מספיק צנועים לקבל הדרכה, כל מה שנכתב לאחר מכן, לא היה נכתב. הכל היה חוזר לקדמותו.

לא

א וַיִּשְׁמַע, אֶת-דִּבְרֵי בְנֵי-לָבָן לֵאמֹר, לָקַח יַעֲקֹב, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִינוּ; וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ–עָשָׂה, אֵת כָּל-הַכָּבֹד הַזֶּה. ב וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת-פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ. ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב, וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה, הַשָּׂדֶה, אֶל-צֹאנוֹ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶן, רֹאֶה אָנֹכִי אֶת-פְּנֵי אֲבִיכֶן, כִּי-אֵינֶנּוּ אֵלַי, כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם; וֵאלֹהֵי אָבִי, הָיָה עִמָּדִי. ו וְאַתֵּנָה, יְדַעְתֶּן: כִּי, בְּכָל-כֹּחִי, עָבַדְתִּי, אֶת-אֲבִיכֶן. ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים; וְלֹא-נְתָנוֹ אֱלֹהִים, לְהָרַע עִמָּדִי. ח אִם-כֹּה יֹאמַר, נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ–וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, נְקֻדִּים; וְאִם-כֹּה יֹאמַר, עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ–וְיָלְדוּ כָל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים. ט וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת-מִקְנֵה אֲבִיכֶם, וַיִּתֶּן-לִי. י וַיְהִי, בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן, וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא, בַּחֲלוֹם; וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, בַּחֲלוֹם–יַעֲקֹב; וָאֹמַר, הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר, שָׂא-נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל-הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל-הַצֹּאן, עֲקֻדִּים נְקֻדִּים, וּבְרֻדִּים: כִּי רָאִיתִי, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. יג אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ.

לא מתמיה שבורא עולם עוסק בזוטות כאלו כמו סוגי הצאן העתידים להיוולד? מה מסתתר כאן?

האבות וכאן יעקב קשובים כל העת לקול ההדרכה של היישויות העילאיות. הם לא מתיימרים לתקן את העולם מכוח עצמם. מצד אחד, הם כל העת לוקחים אחריות, גם על כשלונותיהם, ומקשיבים בענווה לקול ההדרכה המתקן, באהבה ובסבלנות אינסופיים.

אנו רואים כל העת, כי תהליך שיקום האנושות כרוך במאבקים בלתי פוסקים בין הכוחות השואפים להחזיר את האנושות למסלולה המיועד, לבין הכוחות השואפים לשמר את המצב הנוכחי – שהאדמה על כל מתנותיה היא תכלית הבריאה.

מתברר ליעקב שכל עסקיו עם לבן הארמי במרמה יסודם, ולמרות שתקעו כף והסכימו על תנאי שכרו של יעקב – שעבד עבור לבן עשרים ואחת שנים ארוכות ומייסרות. כעת מתברר לו שלבן החליט למעשה לעשוק אותו, להחרים את כל רכושו, ואולי לגזול ממנו את נשותיו וילדיו. מלאך אלהים מצווה על יעקב לחזור למולדתו. יעקב מורה לנו כאן הלכה גדולה: מכנס את נשותיו ומתייעץ איתן כיצד לנהוג עם לבן, אביהן. תגובתן מצוטטת בהמשך. איפוא המצווה הזאת מדאורייתא – לא לעשות דבר בלי הסכמת האישה – היכן היא מופיעה בתרי"ג מצוות? אנו למדים, שוב ושוב, שכל תהליך שיקום האנושות נעשה באחריות הנשים.

יד וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה, וַתֹּאמַרְנָה לוֹ: הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה, בְּבֵית אָבִינוּ. טו הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ; וַיֹּאכַל גַּם-אָכוֹל, אֶת-כַּסְפֵּנוּ. טז כִּי כָל-הָעֹשֶׁר, אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ – לָנוּ הוּא, וּלְבָנֵינוּ; וְעַתָּה, כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ – עֲשֵׂה. יז וַיָּקָם, יַעֲקֹב; וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו, עַל-הַגְּמַלִּים. יח וַיִּנְהַג אֶת-כָּל-מִקְנֵהוּ, וְאֶת-כָּל-רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ – מִקְנֵה קִנְיָנוֹ, אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם: לָבוֹא אֶל-יִצְחָק אָבִיו, אַרְצָה כְּנָעַן. יט וְלָבָן הָלַךְ, לִגְזֹז אֶת-צֹאנוֹ; וַתִּגְנֹב רָחֵל, אֶת-הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. כ וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב, אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי – עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא. כא וַיִּבְרַח הוּא וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת-הַנָּהָר; וַיָּשֶׂם אֶת-פָּנָיו, הַר הַגִּלְעָד. כב וַיֻּגַּד לְלָבָן, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי: כִּי בָרַח, יַעֲקֹב. כג וַיִּקַּח אֶת-אֶחָיו, עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו, דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים…. כד וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-לָבָן הָאֲרַמִּי, בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תְּדַבֵּר עִם-יַעֲקֹב–מִטּוֹב עַד-רָע. כה וַיַּשֵּׂג לָבָן, אֶת-יַעֲקֹב; …. כו וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, מֶה עָשִׂיתָ, וַתִּגְנֹב אֶת-לְבָבִי; וַתְּנַהֵג, אֶת-בְּנֹתַי, כִּשְׁבֻיוֹת, חָרֶב. כז לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ, וַתִּגְנֹב אֹתִי; וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי, וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר. כח וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי, לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי; עַתָּה, הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. כט יֶשׁ-לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע; וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב–מִטּוֹב עַד-רָע. …..(לבן משקר כמובן שחפץ לשלח את יעקב בשמחה ובאהבה).

לָמָּה גָנַבְתָּ, אֶת-אֱלֹהָי. לא וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן: כִּי יָרֵאתִי–כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן-תִּגְזֹל אֶת-בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. לב עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה–נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח-לָךְ; וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם

לח זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ; וְאֵילֵי צֹאנְךָ, לֹא אָכָלְתִּי. לט טְרֵפָה, לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ – אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה; גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי. מא זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה, בְּבֵיתֶךָ, עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ; וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי, עֲשֶׂרֶת מֹנִים. מב לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי – כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; אֶת-עָנְיִי וְאֶת-יְגִיעַ כַּפַּי, רָאָה אֱלֹהִים – וַיּוֹכַח אָמֶשׁ. מג וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא; …. וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק.

רחל גנבה מבית אביה את התרפים, כנראה אלי הבית, ויעקב, שלא ידע זאת, נשבע בפני לבן שמי שגנב זאת, חייב מיתה. הוציא מילה נמהרת, מחמת הלחץ והחרדה מפני זעם לבן, העלול לנצל זאת כדי להתנקם. אנחנו יודעים שזמן מה אחרי כן, בעת שיעקב ובני משפחתו נכנסו לארץ ישראל, רחל נפטרה בבית לחם בעת שהתקשתה ללדת את בנימין. וכאן התורה מלמדת אותנו שוב, עד כמה חשוב להקפיד על כל מילה שיוצאת מפינו. המילים שאנו מדברים הן אנרגיות בעלות כוח בורא. אנחנו בדרך כלל מזלזלים בזאת, אולם התוצאות בלתי נמנעות. הסיפורים האלו, המתארים את ההצלחות והשגגות של אבות האומה, שבעמל על אנושי שאפו בכל ליבם לשקם את האנושות, באים ללמד אותנו לקחים רבי עצמה. אנו רואים לכל אורך התורה והנביאים חשיפה חסרת מורא של כשלי מורי הדור. זה בא ללמד אותנו שני דברים: שאין אדם העומד מעל החוק, ושעלינו ללמוד מניסיונם כדי שנקטין את הטעויות הבלתי נמנעות בדרך. והלקח העיקרי – שאף אחד מאותם גדולים לא התייאש ולא נסוג מדרכו, מטרת שיקום האנושות בערה בליבם באש שלא תכבה.

הגענו כעת לנקודה המרכזית בכל תורת ישראל – המעבר מיעקב לישראל.

לדעתי, וכפי שאני מסביר זאת לכל אורך הדרך – אנו רואים את הצמדים המפורסמים – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, ועוד רבים. הצמדים האלו מסמלים את המערכות הנפשיות הפנימיות בתוכינו, המתגוששות זו בזו לכל אורך מהלכי חיינו, עד אשר אנו משכילים להתמיר את שניהם לאחדות האלוהית העילאית. כפי שאנו רואים – התהליך הזה כרוך במאמצים ובקרבנות גופניים ונפשיים רבים וכבדים. זה מתמיה – בורא עולם שכל עניינו הצלחת המין האנושי ומכאן הצלחת כל אחד מאיתנו, מדוע הוא מערים קשיים נוראים כאלה על אותם אנשים מסורים שהקדישו את חייהם על מזבח שירות האנושות?

בורא עולם איננו מערים קשיים על איש, כל הסבל עלי אדמות נגרם כתוצאה מהזנחתנו המתמשכת של משימותינו עלי אדמות. כך שככל שרשלנות המין האנושי הולכת ומתמשכת, כך הולכים וגוברים הקשיים במאמצים לשיקום.

פרק לג

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים, עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל, וְעַל, שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. ב וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה; וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. ג וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו. ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ;

כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.

יעקב לא נולד מחונן בתודעת-על, כפי שנולד סבו אברהם; הוא השיג אותה בעמל פרך, בייסורים ובכאבים רבים. הוא האדם הראשון המצויין בתורה שהשיג את המעמד הזה מכוח עצמו. למעשה אין הדבר מדוייק – אדם איננו יכול להגיע לתודעת-על בתקופה הנוכחית אך ורק מכוח עצמו, כפי שהתאפשר בעידן הראשוני. בסיפור התורה יעקב נאבק עם מלאך (שפירושו גם שליח), וכאשר הוא גובר על המלאך, המלאך מעניק לו תודעת-על, ואז שמו של יעקב משתנה.

אפשר לראות זאת גם שיעקב מגשים כאן את ההנחייה בפרק הראשון – "נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו". וכפי שהסברתי זאת מקודם – זאת למעשה הבריאה השנייה – שבה האדם החומרי בורא את עצמו כאדם האלוהי, ובכך מגשים את תכלית הבריאה עלי אדמות. כאשר הערכים האלוהיים מתגשמים בדמות יעקב במלואם – הוא הופך לישראל – איש האלוהים.

ועשו פוגש למעשה כבר את ישראל – יעקב כבר הבשיל להיות ישראל, וחסר היה רק את המגע המסיים של המלאך. וישראל נראה לו כעת כמלאך אלוהים שהמס את לבו עמוס השנאות.

התרחיש המתואר בתורה מסמל את המצב של האדם הרוחי המתקדם שהגיע כמעט אל היעד – בינו לבין יעד הבריאה נמצא עמק קשה למעבר אותו מסמלת בקעת הירדן עם הנהר העובר בה. התיאור הזה מתאים במדויק לכל מיני מסורות רוחיות המתארות את השלבים שאותם עובר האדם עד שהוא מגשים את יעדו הרוחי, וחציית העמק, או התהום המפרידה בין האדם לבין המטרה, מחייבת עזרה של שליח שעבר בעצמו את התהליך הזה בתקופות חיים קודמות. בעידן הראשון הייתה עדיין אפשרות להשיג זאת באופן עצמאי, אולם ככל שהבריאה הלכה והתפתחה, היא גם הלכה והסתבכה עד שנוצר מצב שהאדם האינדיבידואלי איננו מסוגל עוד לצאת מהתסבוכת הזאת מכוח עצמו.

למעשה כל אדם שהתעלה בפנימיותו והשיג את תודעת-הבל, מצטרף אוטומאטית לחוג י-ה-ו-ה א-אלוהים. זה למעשה ייעוד המין האנושי, והחוג פתוח לכל אדם הזכאי לכך. גם הפושע הגרוע ביותר יכול להצטרף לחוג הזה, אם ישכיל להתעלות ולהתמיר את תודעת קין לתודעת הבל, או לכל הפחות יגיע למודעות שזאת מטרת הבריאה, ויתחיל לשרת את הבריאה במקום לחמוס אותה.

יעקב-ישראל מוליד שנים עשר בנים, המייצגים את שנים עשר המבנים הנפשיים האמורים לחולל את המעגל הרוחי הבסיסי, שנים עשר בני אדם האמורים להיות ממוקדים בתודעת-על ומגשימים אותה עלי אדמות כשהם פועלים יחדיו בהרמוניה.

זוהי הייתה מטרתו של עם ישראל – לשקם את המעגלים הרוחיים עלי אדמות.

ומה שאני מצטט למטה מצאתי בהרצאת יוטיוב של פרופסור משה הלברטל, בסדרתו אודות מורשת ישראל. "מקרה" לגמרי, אבל ממש מתאים:

ישעיהו פרק מד

א וְעַתָּה שְׁמַע, יַעֲקֹב עַבְדִּי; וְיִשְׂרָאֵל, בָּחַרְתִּי בוֹ . ב כֹּה-אָמַר יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן, יַעְזְרֶךָּ: אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ. ג כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא, וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה; אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ. ד וְצָמְחוּ, בְּבֵין חָצִיר, כַּעֲרָבִים, עַל-יִבְלֵי-מָיִם. ה זֶה יֹאמַר לַיהוָה אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב; וְזֶה, יִכְתֹּב יָדוֹ לַיהוָה, וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל, יְכַנֶּה.

(הנביא המופלא הזה מבחין היטב בין המעמד הרוחני של יעקב לבין ישראל ויחסו לבורא.)

סיכום

יעקב המתעלה לישראל הוא שיא הסיפור התנכי.

נחזור בקצרה על עיקרי הדברים כפי שפרשתי אותם לפניכם, כאשר אני מתבונן בכתוב כמסע של התפתחות תודעתית. מדי פעם אני חוזר על הדברים בקצרה, גם משום שאלו מאמרים מתמשכים לאורך זמן, גם שייתכן ויש קוראים חדשים שלא ראו מה נאמר מקודם. כאן אני פורש להבנתי את דברי התורה בעמוד אחד, ואז נוכל לראות קו הגיוני רצוף המקשר בין הסיפורים.

אנו האינדיבידואלים – בני ה"אלוהים" בראנו את העולם הזה מכוח תודעתינו, מכוח היכולת שיש לאדם לחשוב מחשבות. עם הופעת הבריאה, שהיא למעשה התמצקות מחשבותינו, נוצרה תנועה – תנועה מחוללת צליל – צליל מחולל תודעה. כאן גם התחוללה אשליית הזמן, שהיא תוצר של התנועה. כאשר קבוצת אינדיבידואלים פועלת יחדיו בהרמוניה, נוצרת רמה תודעה חדשה שלא הייתה קיימת קודם. הבריאה בראשיתה היא התנפצות האינסוף להמוני אינדיבידואלים. כדי לשוב ולחוות את תודעת האינסוף עלינו לפעול כקבוצה הרמונית מושלמת. הרי זה בדומה לנגינה של התזמורת, בה כולם חייבים לפעול יחדיו באופן מדוייק ומושלם. שיא הבריאה הוא ההופעה של מעגלי אינדיבידואלים הפועלים יחדיו באופן מושלם, כאשר לחברים יש תודעת-על. אני מכנה זאת כתודעת יום השבת, והסימבול לכך הוא היישות המופיעה עם בריאת האדם הרוחי, המכונה בתורה י-הוו-ה אלוהים. אנו רואים בתורה בפרק הראשון את הבריאה הגשמית, לכאורה, שהיא למעשה בריאת רמות תודעה, ובבריאה השנייה, בפרק השני, נברא האדם הרוחי, המגשים את ההנחייה המורה לנו, למעשה, לשוב ולברוא את עצמנו בצלם אלוהים עלי אדמות. הכוונה, כמובן לאידיאלים הרוחניים הנעלים הכרוכים במושג הזה. נפילת האדם מתודעת גן העדן התחוללה משום שחשבנו שאנו מסוגלים לשפר את הבריאה. אולם מאחר ולאדם הנע בבריאה אין עדיין תודעה קוסמית חובקת כל, איבדנו את מעמדנו הרוחני, והתמקדנו בהישגים החומריים כמטרת החיים. אולם ברור שכל ההישגים החומריים דינם לחלוף, וזה משום שמטרת ספירת הקיום הארצית היא להוות פיגום שבאמצעותו אנו בוראים רמות תודעה. האדם הארצי, אותו אני מכנה בעל תודעת קין, מוקד תודעתו בחומר, שזה למעשה אשליית הבריאה. האדם הרוחני, אותו אני מכנה בעל תודעת הבל, תודעתו מממוקדת בהגשמת הערכים האלוהיים בספירה הארצית. כאשר החרבנו את מהות הבריאה, בורא עולם מתייאש מאיתנו ומצטער, לכאורה, שברא אותנו, את בני האדם. אולם ללא בני האדם, אין שום משמעות לבריאה. הרי זה כמו לבנות מכונית משוכללת עם מיכל דלק ריק. אותן יישויות נעלות, שאני מכנה אותן כחברות ב"חוג י-ה-וו-ה אלוהים" לוקחות על עצמן את המאמץ לשקם את האנושות. כך מופיע אברהם המחונן בתודעה קוסמית, דבר המאפשר לו ליצור מצבים שבני אדם רגילים לא מסוגלים. פעולתו עלי אדמות למעשה מבטלת את קביעת הבורא בדבר אובדן הצדקת הקיום האנושי. אברהם מחולל את השושלת האנושית שתפקידה לשחזר את התזמורת האלוהית עלי אדמות. אנו רואים שמדובר במסע מפרך ביותר, הניצב כל העת בפני אתגרים רבי עצמה, ובכוחות העומדים לכלות את המאמץ הזה. קין שב ומנסה לרצוח את הבל. אם יחדלו אנשי הבל להתקיים עלי אדמות, אזי לא תהיה הצדקה לקיום האנושי, ולקיום הבריאה בכלל. אנו רואים מאבק בלתי פוסק בין יוצאי חלציו של אברהם, הבאים בזוגות, כאשר אחד מהבנים מסמל את הבל והשני את קין. למעשה שתי הדמויות האלו מהוות שני פנים של יישות אחת, שאותה עלינו לאחד בקרבנו. אנו מגיעים כעת לשיא המאמץ לשיקום הבריאה בדמותו של יעקב, שהגיע מכוח עבודתו הפנימית עצומת האתגרים והקשיים להגשמת רמת התודעה העילאית עלי אדמות. שב ונוצר אדם עלי אדמות בדמותו וצלמו של "אלוהים", והשם "ישראל" מסמל את מהות האדם הזה – ישראל הוא יעד הבריאה. וכך הקיום האנושי עלי אדמות מוצדק ומאפשר את המשכתה של הבריאה. מה שהתורה מלמדת אותנו כאן, שגם אם בורא עולם מתייאש מאיתנו, אל לנו להתייאש מבורא עולם. יש בכוחנו, מכוח איכות חיינו, לשנות כל גזירה. דברי התורה הם מראה שעלינו להסתכל בה ולחולל את השינוי הדרוש, אז הדברים מתאזנים. למעשה הבורא כאשר הוא קובע שהוא התייאש מאיתנו, הוא למעשה מאתגר אותנו ומציב בפנינו את המשימה להוכיח שאכן הקיום האנושי הוא מוצדק, ויעקב המתמיר את עצמו לישראל, הינו הראשון בסיפורי התורה שמוכיח זאת מכח חייו, ומהווה דוגמא חיה לכולנו.

וכפי שכבר כתבתי בהקדמה לדברים, הרי שעלינו להיות גאים שזכינו להיוולד לעם הזה, לדעת את השפה העברית שרק איתה אפשר לקרוא את ספר התנ"ך – שלא ניתן לתרגמו. לתת איזו פיסת אדמה קטנה לעם הזה שיוכל לחיות בשקט, הינו הדבר היחידי הראוי אותו עשו האומות במאה שעברה, ללמוד את הדברים, ליישם את האידיאלים המשורטטים בתורה בכוח חיינו, להגשים את "ישראל" במבונה הרוחני הנעלה, אזי, יש לקוות, ישכילו שכנינו והאומות להבין בחשיבות הארץ הזאת.