יחס היהדות והאומות לאישה

היחס לאשה ביהדות ובעולם – מאוחד

היחס לאישה ביהדות ובעולם

לצערינו, משום מה החליטו חכמי היהדות כבר לפני יותר משלושת אלפי שנים שהאישה נחותה מהגבר. הסיבה הייתה טכנית – לגבר יש שרירים חזקים יותר, וכך הוא יכול לכפות עצמו על האישה. הטענה על פי החכמים, הנשענים על דעת התורה, לכאורה, שהתורה ניתנה בלשון זכר ולא נקבה. לפיכך פטרו את הנשים ממצוות, מהנהגה, נשיאות, נבואה וכל מעמד אחראי סמכותי. אפילו את דבורה הנביאה הם ממעיטים והיא פעלה כאילו כנביאה.

העולם התנהל לכל אורך מהלכי ההיסטוריה תחת שלטון גברי, שטען לעליונות על האישה בכל המובנים. המילה "היסטריה" נובעת מיוונית ומשמעותה רחם. זאת אומרת, לבעלות הרחם אין יציבות נפשית ושיקול דעת. אבל כנראה שהשיקול העיקרי הוא של שליטה וכוח. העולם כולו נחלק לשליטים ונשלטים, רוב רובם של בני האדם היו נשלטים ואפילו עבדים חסרי כל זכויות, וכך גם הנשים, שמטבען חלשות יותר גופנית.

זה ציטוט מספרה של פרופסור רחל אליאור "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב" עמ׳ 382:

איך הפכו נשים לעבדים

צְאֶנָה וּרְאֶינָה (בהגייה אשכנזית: "צֶנוֹ וּרֶאנוֹ") או טייטש-חומש (יידיש: "חומש יידיש") הוא ספר תורני ביידיש לנשות ישראל, שכתב הדרשן יעקב בן יצחק אשכנזי ב-1590. מקור השם בפסוק "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג יא). הספר נדפס ביותר ממאתיים מהדורות שונות מאז יציאתו לאור.

על הספר אמר שמעון דובנוב: "האישה העבריה שהייתה כמעט מנותקת לגמרי ממקור הדת ונידונה למשמעת סמויה, הלכה והתעוררה בהשפעת הספר לדת שבלב."

עד כאן הדברים ידועים, אבל מה שכמעט אף אחד לא יודע הוא מה אמר המחבר הנכבד לציבור קוראות היידיש:

הנה משפט אחד שלו בתרגום לעברית:

״ואף על פי שהאישה כפופה לאיש וצריכה לציית לו כמו העבד לאדונו, אף על פי כן עשה הקב״ה שהיא תשתוקק אליו ותרצה שישרור עליה כמו אדון על עבדו״…..

יוסף בן מתתיהו: "התורה אומרת כי האשה פחותה מהגבר לכל דבר, ועל כן עליה לשמוע בקולו, לא למען השפלתה, אלא למען ימשול בה, כי אלוהים נתן לגבר את סמכות השלטון" (נגד אפיון, ב כד)

דרכי בחיים האלו הובילו אותי לכל מיני מחוזות יוצאי דופן, ואחד מהם שהכרתי, די לעומק, את נשיא אגודת ישראל הראשון, ר' יעקב רוזנהיים. הסיפור היה שהכרתי את בתו ובעלה בראשית שנות השיבעים. איך הגעתי להכיר אותם ידרוש ספר ארוך להסבר. מה שכן היה שסיקרן אותי להכיר את האיש, ומהר מאוד התגלה כאדם יוצא דופן. גאון וחסיד ומסור בכל מאודו לעם ישראל ותורת ישראל. על דעת כל גדולי התורה בתחילת המאה העשרים באירופה, הם העניקו לו את התואר הייחודי "מורנו".

במשך השנים אספתי הרבה חומר אודותיו, ואולי יום אחד, בלי נדר, אפשר יהיה להכין מאמר אודותיו, ואולי גם ספר. בין היתר מצאתי לאחרונה באינטרנט ספר מצולם שפירסמו מנהיגי הדת ליום הולדתו הששים, 1930.

"ספר היובל" – ליום מלאת ששים שנה לחיי מו"ה רבי יעקב רוזנהיים

(ומופיעה רשימה מכובדת של רבנים שכל אחד הוסיף דרשה. יעקב רוזנהייים לא היה רב מוסמך)

אברהם שמואל בנימין שפיטצער׳ אבדק״ק המבורג יע״א: כתורה יעשה, בירור דין בענין זכות בחירת נשים

איסור מינוי נשים לכל משימות שבישראל (אביא כמה ציטוטים קצרים. מי שזה מעניין אותו ימצא את הספר באינטרנט)

הרםב׳׳ם הלכות מלכים פ״א הלכה ה׳ כתב וז״ל, אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בה ם אלא איש. מקור דין זה הוא בספרי, שום תשים עליך מלך ולא מלכה.

….. למדנו שאין האשה מעידה, מעתה אינה דנה,

דעל הקוש׳ מדבורה, האיך שפטה את ישראל, הלא אשה אסורה לדון, תירצו, דלא שפטה ממש, אלא מנהגה כשופטים ששפטו את ישראל

…… בעמוד 30, כל רבני ארץ ישראל אוסרים לאפשר לנשים להשתתף בבחירות.

…… והביא ג׳ ראיות דנשים דעתן קלישתא: א׳(, מיומא ס״ו ע״ב דאמרינן, אין חכמה לאשה אלא בפלך. אבל תשובתה בצרה.

וכן הלאה, וכן הלאה. לי אישית כמובן אין שום דבר נגד רבנים ותלמידי חכמים. הם עושים כמיטב יכולתם על פי המסורת של אלפי שנים. שנים לא מעטות ביליתי במיגזר החרדי, הציוני הדתי ואחרים. לא ראיתי בשום בית נשים אומללות ומושפלות. רובן משכילות ובעלות דעה. הייתי בונה כל מיני דברים בבתיהם, ותמיד הבעל היה מחכה להחלטה הסופית של האישה. עבדתי בבית עילוי בתורה שהיה יושב בפינתו יומם ולילה ולומד לבדו. ואשתו הגאה מנהלת מוסד כלשהו ביד רמה. בית נקי ומצוחצח, וכל הילדים כמו נרות בחנוכיה.

בשנת 1930, ערב החורבן העצום ביותר שנחת על עם ישראל מיום היוולדו, זה מה שמעסיק את גדולי התורה. אפשר היה לשלוח מיליון יהודים לארץ ישראל מהרגע שהאומות הסכימו לתת את ארץ ישראל ליהודים. בין 1919 עד 1929. עד שהערבים התחילו להשתולל בארץ, היה חלון של הזדמנות לקבוע עובדה, ולשכן יהודים בכל רחבי המנדט הבריטי, שזה בערך הקביל להבטחה בספר בראשית. חבורת הגאונים הזאת לא ראתה את הנסיבות, לא יזמה כלום כדי לשנות את המעמד הנורא של עם ישראל בכל אלף השנים שהתגלגל בארצות אירופה הנוראות. עד היום יושבים על הגדר ומחכים לאיזה משיח שלא בא אף פעם. גדולי היהדות באותו דור התנגדו ליישוב מחודש של ארץ ישראל ולהקמת מדינה יהודית. יעקב רוזנהיים נפגש עם האפיפיור בשנת 1935, כדי לדון בבעייה עם היטלר והנאציזם. זה נודע לגסטאפו, ובא אליו קצין אס אס, שכנראה היה ידיד המשפחה והזהיר אותו שעומדים לשלוח אותו למחנה ריכוז. הוא קם ונמלט, ובהמשך הצליח להציל את משפחתו. ומה עם שאר הקהילה, היהודים בכללם, בעת שהיה ברור מה עומד להתרחש? לא אמרו דבר. לא מצאתי בשום מקום שגדולי הדור קמו וזעקו אל העם לקום ולהמלט. הרי הם טוענים שיש בידם ידע אלוהי. ההיסטוריה מוכיחה, לפחות באלף השנים האחרונות, שהאנשים המלומדים האלו לא רואים את המצב, לא יודעים להנהיג עם, נופלים כל העת מבור אחד למשנהו, ומי שקם ומנסה לשנות את המצב, מוחרם, מוסגר לשלטון כדי שיהרגו אותו.

לולא שיחרור האישה בתחילת המאה העשרים, לא הייתה קמה מדינת ישראל. הנשים מילאו בתהליך הקמת המדינה תפקידים חיוניים בכל דבר ובכל מקום. במלאכה, בשדה, בבניין, בצבא, במחקר וכן הלאה. האנשים שחלמו על ארץ ישראל ושיבת ציון, נשארו לשבת על הגדר ולחלום, גם כאשר קמה המדינה. לא הכי טובה בעולם, גם לא הכי גרועה.

היחס לאשה ביהדות ובעולם – ג

ב-15 לינואר 2020, השתתפתי בהרצאה של פרופ' רחל אליאור בקרון הספרים, בטבעון.

ההרצאה נסובה אודות סיפרה "סבתא לא ידעה קרוא וכתוב".

את פרופסור אליאור הכרתי כאשר באתי להקשיב להרצאתה באוניברסיטה העברית בשנת 2009, תחת סידרת הרצאות "מדוע", היא העבירה את תוצאות המחקרים אודות המגילות הגנוזות.

(זיכרון ונשייה – מי דחק את מגילות מדבר יהודה לתהום הנשייה ומדוע?

https://www.youtube.com/watch?v=9KVuSxDteaA )

התרשמתי עמוקות מהבקיאות, הרהיטות ועמקות דעתה. פרופ אליאור שמה את הממצאים על השולחן, את ההחלטות עלינו להסיק. מאז אני קורא את ספריה ומאמריה, והקשבתי לכל הרצאה שלה שמצאתי ביוטיוב, דבר שאני ממליץ לכל מי שההיסטוריה של עם ישראל מעניינת אותו.

(הרצאתה של פרופ רחל אליאור בקרון הספרים, קרית טבעון. 15 ינואר 2020

אביא כאן מבחר ציטוטים מהרצאתה:

(פרופ אליאור עברה על החומר שכתבתי כאן ואישרה. הוספתי הערות בגוף הטקסט, אותן שמתי במרכאות)

עד תחילת המאה העשרים נכתבו כ-100,000 ספרים בעברית. כולם על ידי גברים. שום דבר מאת נשים. כל היהודים הזכרים חויבו ללמוד קרוא וכתוב, כבר מעת שנגמלו מהיניקה, בגיל שלש ולמדו בחדר כעשר שנים. כולם למדו על חשבון הקהילה, כולל נכים ומוגבלים. תופעה זאת הייתה ייחודית לעם היהודי.

על הנשים נאסר ללמוד. וגם על עבדים נאסר ללמוד.

זאת הייתה עוולה עצומה לנשים, שנאסר עליהן ללמוד. הנשים נאלצו להישאר בורות ומקומן בבית, כדי לשרת את בעליהן. נאסר עליהן לעבוד, להשתכר, לרשת ולצבור רכוש, כך שהן היו תלויות לחלוטין בשרירות בעליהן, או עולם הגברים, אם לא נישאו.

המשפט העברי, כפי שהוא מונהג בבתי הדין הרבניים, הינו פטריארכאלי, זאת אומרת פרי שלטון הגברים, ואין דין הגבר כדין האישה. גבר יכול לגרש את אשתו, האישה איננה יכולה לגרש את בעלה.

התנא ר' אליעזר בן הורקנוס אמר: כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות; ובהמשך: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים". משפט איום ונורא ששום יהודי לא יעלה על דעתו – לשרוף את התורה.

מהנשים נשללה זכות הבחירה. במפלגות החרדיות, כיום, הנשים יכולות לבחור, אבל לא להבחר. (בתחילת המאה העשרים קבעו כלל רבני ארץ ישראל החרדים איסור על הנשים ללכת להצביע בבחירות)

במאה ה-19 בארצות הברית נאסר על אדם לבן ללמד את עבדיו קרוא וכתוב. הייתה זאת עבירה פלילית. כיוון שאדם מלומד יסרב להיות עבד.

חופש הבחירה, התנועה, הלימוד וההשתכרות הינם תופעה חדשה בתולדות האנושות. במלחמת העולם הראשונה, מאחר ומיליוני גברים היו מגוייסים, נשים גוייסו לכל עבודה שהגברים נעדרו ממנה. והתברר שנשים עושות בדיוק את אותה העבודה, למעט עבודות פיזיות מאומצות. הודות לטכנולוגיות הייצור החדשניות, שבהן צריך רק ללחוץ על כפתור או להזיז ידית, נשים יכלו להפעיל כל קו ייצור.

לנשים ניתנה זכות בחירה רק החל מ-1920 בארה"ב. באנגליה מ-1928. 1945, בצרפת. 1971 בשווייץ. הצרפתים המתפארים במהפיכה הצרפתית, שחרתה על דגלה – "חופש, שוויון ואחווה", נועדה למעשה רק לגברים, אמנם מכל הצבעים והגזעים. נפוליאון אמר על הנשים, שהן רכוש הגבר בדומה לעץ התפוח בגן שהוא רכושו. "כמו שהעץ שלי לא יכול להצביע, כך גם אישה איננה יכולה להצביע".

בצרפת, עד שנת 1945, אם אישה חפצה לנסוע ברכבת, היא נזקקה לאישור חתום על ידי בעלה.

מגילת זכויות האדם בארה"ב כללה רק גברים לבנים ובעלי רכוש. קולג'ים לנשים נפתחו רק בסוף המאה ה-19. נשיא הרווארד קבע שזה סקנדל שנשים תופסות מקום של גברים באוניברסיטה. הוא הוסיף לאותו סקנדל את הסטודנטים היהודים. רק בשנת 1948 זכו הנשים לקבל יחס שווה בהרווארד.

גם היום, באוניברסיטה העברית, רק 13 אחוז מהתפקידים הבכירים מאויישים על ידי נשים.

ההלכה קובעת שאישה, עבד, חרש, שוטה וקטן פסולים לעדות. בהלכות אישות כ"א הלכה י', קובע הרמבם: "אישה שאיננה ממלאת חובותיה לבעלה כופין אותה בשוט". האישה מחוייבת למעשה להיות המשרתת של בעלה ולדאוג לכל צרכי הבית ללא שום זכויות.

הרמבם ממשיך ואומר שגבר יכול לקחת כמה נשים שהוא רוצה,בתנאי שייתן לכל אחת מדור. מהו מדור? מטר ועשרים על מטר ועשרים. כנראה שנשים מעדיפות לישון בעמידה.

היחס לאשה ביהדות ובעולם – ד

אין שום חוק, דין או הלכה שחוקקה אישה. לוא היו נשים דנות ומחוקקות, היו מבטלות כמובן את ריבוי הנשים, את הזנות, נישואי נוחות, גירושין כפויים. חוק הסוטה, שבו בעל חשדן בוחן את אשתו אם בגדה, נוגע כמובן רק לאישה, אם הבעל בגד, אין צורך לבדוק שום דבר.

היחס הזה לנשים נובע מהמשפט התנכי "והוא ימשול בך", ואין משילות בלא ענישה. וזה בעקבות הסיפור על אדם וחווה בגן עדן. הנחש מפתה את האישה לטעום מהפרי האסור, והיא בהמשך מפתה את בעלה. כך בני האדם איבדו את חיי גן העדן ונידונו לחיי צער ומצוקה עד ימינו אלו. חטא האישה הביא את המוות לעולם, כך שהאישה מהווה אלמנט מסוכן שיש להשגיח ולפקח עליו שמא תמיט עלינו אסונות נוספים.

(לדעתי מה שהסיפור התנכי מתאר הינו תהליך נפשי, פסיכולוגי שמתחולל בקרבנו כל העת. אנו נכנעים כל העת לפיתויי המאוויים של נוחות לטווח הקצר, ומתעלמים מההשלכות ארוכות הטווח. הזכר והנקבה הינה שני אלמנטים השוכנים בד בבד בכל אדם, והתהליך האבולוציוני של התודעה אמור להביא בסופו של דבר לאחדות הזכר והנקבה הפנימיים שבכל אחד מאיתנו. הסיפור התנכי מרמז שאדם הינו יישות אחת המתחלקת לכאורה לזכר ונקבה.)

מה הצדיק את עבדות האדם השחור? הסיפור התנכי אודות נח ושלשת בניו, שם, חם ויפת. בסיפור התנכי, אחרי המבול, נח נוטע כרם, מכין יין ומשתכר. בשכרונו הוא מתגולל עירום באוהל. בניו שחוששים לראותו בבזיונו, הולכים אחורנית עם בגד כדי לכסותו. נח מתעורר, ומשום מה מחליט לקלל את בנו של חם, כנען : "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו".

המיתוס הזה הצדיק את עבדות האדם השחור, כיוון שחם מייצג את היבשת השחורה, כך שקללה זאת נופלת על האדם השחור, אפילו שהטקסט איננו מפרש זאת בדיוק, ואנו יודעים שארץ ישראל נקראה בעבר כנען.

(זה מזכיר לי שוב את חטא אדם וחווה בגן עדן, שהוא למעשה חטא זריקת האחריות. כמעט תמיד בני האדם מאשימים זה את זה כשמתרחשת תקלה. נדיר שאדם קם ואומר: "סליחה, טעיתי". על פי כמה הסברים שקראתי, אם אדם היה אומר לבורא – סליחה טעיתי, היה חוזר המצב לקדמותו)

החל מהמאה העשרים תנועות השחרור שהביאו את הדמוקרטיה והליברליזם לעולם שיחררו את האישה ושינו את מעמדה. זה לא כולל את ההלכה הרבנית ובתי הדין הרבניים, שיש שם, כנראה, מגמה "להחזיר עטרה ליושנה", זאת אומרת, שתשוב האישה לבית ששם כבודה של בת המלך.

(החשש הוא שאם העמדה החרדית תשתלט, הרי שמכוח הדמוקרטיה והעדר חוקה, ישליטו מנהיגי הדת את החוקים העתיקים וישללו את זכויות הנשים. ייתכן וזה בלתי הפיך, כיוון שגם נשים חרדיות יוצאות היום ללמוד ורוכשות השכלה, גם גבוהה, כדי לפרנס ולכלכל את הבית. אולם על הציבור הנשי לעמוד על המשמר.)

מה שמתרחש זה שמיתוסים קובעים את מהלך ההיסטוריה. וכדי להנציח את המיתוסים האלו, צריך לדאוג שהנשים והעבדים יישארו בורים, כך שלא יוכלו לבדוק אם יש מיתוסים האומרים אחרת. אם אנו בוחנים את כתבי הקודש, שזה למעשה התנך העברי, שהפך לספר החוקים של היהודים, הנוצרים והמוסלמים, הרי שניתן לפרש את הפסוקים בכל מיני אופנים. מאחר והמילה "אדם" מתייחסת לגבר ולאישה, הרי שיש לנהוג בהם כשווים, כפי שאומר בהמשך הפסוק התנכי:

תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם: במדבר טו טז

היחס לאשה ביהדות ובעולם – ה

(ציטוט מהדף הפייסבוק של פרופ רחל אליאור):

….. כדאי לתת את הדעת על החשיבות הרבה של הפניית תשומת לב לעובדה שבכל מקום ובכל הקשר ובכל גיל מחצית האוכלוסייה היא נשים. צרכיהן שונים מאלה של גברים. דיונים בנושאים שונים הנוגעים להן בלעדיהן הוא מעשה שלא ייעשה כמו שלהתעלם מהן בכל הקשר זו טעות מצערת, הזנחה, התעלמות בשוגג או בזדון, אי צדק ועוולה, פגיעה בזכויות האזרח ובזכויות האדם והפניית עורף לשיח הדמוקרטי ליברלי. בתחומים רבים מספור הסטנדרד האנושי הוא גברי ולא נשי בשל אלפי שנים של הדרת נשים מהמרחב הציבורי, שהייתה מקובלת בסדר הפטריארכלי.
בסדר הפטריארכלי הנלוז, המשעבד והמפלה, נשים ברובן הגדול לא נשלחו לבית הספר ולא למדו, ועל כן היו ברובן הגדול במשך רוב ההיסטוריה רק אנאלפביתיות, דוממות, משועבדות, צייתניות, יושבות בית, משרתות נכנעות נטולות ריבונות, שנישאו בנישואי שידוך בראשית העשור השני לחייהן, הרו הריונות בוסר בראשית נעוריהן, שהיו אמורות להקדיש את כל חייהן לשירות הבעל והמשפחה, ולהסתפק בלהיות עקרת בית, אמא לילדים הרה ומיניקה עשורים רבים מחייה הממלאת את כל חובותיה לבעלה ובועלה כאשת איש חסרת קול, ריבונות, מעמד או אוטונומיה. נאסר עליהן לדבר ברבים כשם שנמנע מהן לרשת את חלקן ברכוש המשפחה. נאסר עליהן לבחור ולהיבחר, ונאסר עליהן להרוויח ולהשתכר מעבודתן, כי כל רווחיהן היו שמורים רק לבעליהן תמורת פרנסתן ומגוריהן, שהיו באחריות הבעל. הן היו תלויות תלות מוחלטת באבותיהן ובבעליהן, שמכרו וקנו אותן כקניין ורכוש, נאסר עליהן לדבר ברבים, לבחור להיבחר או להשפיע בכל עניין ציבורי ומעמדן התלותי, בורותן ועוניין הכלכלי והתרבותי מנעו מהן לגשת לבית המשפט כאדם ריבוני או לשאת קולן ברבים. נשים קיבלו זכות בחירה רק לפני מאה שנה, ושוויון בחלק מארצות העולם רק בחצי השני של המאה העשרים ורשות ללמוד רק מסוף המאה ה19 ושוויון קבלה במוסדות לימוד אקדמיים מובילים רק ב1969 ושותפות בחקיקה, בהנהגה ובמערכת השיפוט והענישה, רק במחצית השנייה של המאה העשרים

הסדר הפטריארכלי ששלט בכיפה במשך אלפי שנים עדיין מותיר את רישומו בחלקים נרחבים בחיינו (די לחשוב על חוקי המעמד האישי, על המתרחש בבית הדין הרבני, על חוקי העיגון והייבום והגירושין, על איסור השתתפותן של נשים חרדיות כנבחרות ציבור במפלגות חרדיות, על הרחקתן משיתוף בעבודת הקודש, על איסור הצגת נשים בשלטי פרסום, על כפיית אורך השרוול ואורך החצאית בחוגים חרדיים ועוד) וחשוב מאד ללמד היסטוריה מנקודת מבט מגדרית, הן היסטוריה של הדרת נשים, אפלית נשים והרחקת נשים שאפיינה את ההיסטוריה האנושית עד למאה העשרים, הן היסטוריה מזווית ראייה מגדרית המשנה את הדיון המחקרי שהוקדש ברובו רק למעשיהם של גברים, ולא לתוצאותיהם מרחיקות הלכת של מעשים אלה על מחצית האוכלוסייה הנשית.
במשמעותו של הסדר הפטריארכלי ובהשלכותיו מרחיקות הלכת על בורותן של נשים, תלותן, השתקתן, עוניין וכפייתן, עוסק ספרי ״סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על החירות ועל השעבוד, על הלימוד ועל הבורות״, שראה אור בהוצאת כרמל, ירושלים תשע"ח.

……

אביא לסיום את דברי ידידי אלוף שלמה גזית המוסיף זווית ראייה חדשה למגדור השיח הציבורי מתוך ניסיונו רב השנים. קראו נא באורך רוח את דבריו וחשבו עליהם בזיקה לחשיבות שמיעת הקול האחר:

"ההחלטה שקיבל דוד בן-גוריון עם הקמת המדינה, לחייב גיוס נשים לצה"ל, הייתה קלה – שירות הנשים במלחמת העצמאות בא בהמשך ישיר לשירותן במחתרות של טרום המדינה, וללא עוררין מראשי המגזר הדתי של אותה תקופה.

בוויכוח הציבורי שחוזר ועולה בנושא זה לא נשמע שיקול אחד – התרומה המוסרית של נוכחות אישה בחיי היחידה הצבאית.

היחס לאשה ביהדות ובעולם – ו

(אני ממשיך את הסיפור שלקחתי מהדף של פרופ' רחל אליאור)

אלוף שלמה גזית:

והרשו לי להעלות מן הזיכרון אירוע אחד שלעולם לא אשכח.

אני חוזר לחודש מארס 1962, ערב חג פורים. אני משמש באותה עת סגן-מפקד חטיבת גולני. הסורים פתחו באש על סירות דיג שלנו בכינרת ועל החטיבה הוטל להגיב עוד באותו לילה – לכבוש ולהרוס את המוצב הסורי שליד הכפר נוקיב שלחוף הכינרת.

הכוח שבמוצב הסורי חיכה לנו, איבדנו את יתרון ההפתעה, והתפתח קרב קשה שבסופו נהרס המוצב.

לנו היו אבידות – שמונה הרוגים, חייל נעדר ועוד כארבעים פצועים.

עם סיום המשימה התרכז הכוח בחורשות יבניאל, וזכינו שם לביקור ראש הממשלה אשר ביקש לפגוש ולשוחח עם הלוחמים.

ריכזנו את כל אנשי הכוח, כאשר בשורה הקדמית מוקמו שתי חיילות אשר השתתפו אף הן במבצע – מזכירות לשכת המח"ט ומשרד המבצעים החטיבתי.

בן גוריון ביקש לשמוע מן הלוחמים "כלום צדקה הממשלה משהחליטה על מבצע העונשין?". הצעירים, בני 18-19, משניצבו אל מול פני "הזקן" השיבו פה-אחד ובאותה רוח: "הסורים מוכרים כמנוולים גדולים, אל לנו לוותר, להיכנע ולהפסיק את הדיג בימה שכולה שלנו. אסור לנו להשלים עם ירי סורי על חקלאים או על דייגים. שפת הכוח היא השפה היחידה שהם מבינים!"

ואז פנה בן-גוריון אל שתי החיילות שבשורה הקדמית: "ואתן חיילות, מה דעתכן? כלום צדקה הממשלה בהחלטה לפשוט על המוצב?"

אחת מהן הרימה את ראשה והשיבה בנימוס: "לא התכוונתי לדבר, אך כיוון שפנית ושאלת, אין לי ברירה אלא לומר את דעתי. הלילה איבדנו תשעה לוחמים. היכרתי היטב את כולם, אחד אחד. אומר לך, כולם היו פרחים יפהפיים, לכל אחד מהם נועד עתיד יפה וחשוב, איש-איש בתחומו. כאשר אני מודעת היום למחיר ששילמנו, תשובתי לשאלתך, אדוני ראש הממשלה, חד-משמעית: לדעתי, זה לא היה שווה את המחיר!

בן-גוריון שמע את דבריה, לא הגיב ולא אמר מילה, הסתובב ועזב את המקום.

לאחר ש"הזקן" עזב, ניגשתי לאותה חיילת, נשקתי לה והודיתי לה בחום על דבריה. התברר לי אח"כ שגם המח"ט, מוטה גור, עשה אותו דבר.

אירוע זה, שלעולם לא אשכח אותו, חיזק אותי בהערכת התרומה המוסרית הגדולה שיש לנוכחות חיילות בצה"ל בכלל, וביחידות הלוחמות בפרט.

בוויכוח הציבורי שחזר והתעורר על שרות הנשים בצה"ל אסור לנו להתעלם מן התרומה המוסרית שיש לנוכחות נשים ביחידה הצבאית.

*אינני מבקשת לדון כאן בשאלת שירות נשים בצה"ל, אלא אך ורק בחשיבות נוכחותו המשמעותית של החצי השני, בהשלכות המגדריות של ההחלטות שאנו מחליטים, ובהאזנה לקולו של החצי השני, בשולחן הממשלה, במטכ"ל, במשק, באקדמיה, בבתי המשפט, בחברה, במועצה הדתית, בעיריה, בבתי חולים ובחדרי המיון, בעיתונות ובתקשורת, בחברא קדישא ובבית הקברות, בבית הדין הרבני ובכל מרחב אחר. ביתר שאת יש לעשות זאת במקומות שנשים מודרות מהם כגון בתי הדין הרבניים או המטכ"ל או המועצות הדתיות או מכון פוע"ה, או במקומות בהם ייצוגם רחוק מאד מלשקף את התפלגות האוכלוסייה.

יש כמובן מרחבים שהתרומה הנשית בולטת בהם, מאז שקיבלו רשות ללמוד לימודים גבוהים ולרשת ירושה, להצביע ולהשפיע, לבחור ולהיבחר, כגון מערכת המשפט והרפואה, ובחלקים מהאקדמיה, אבל אני מבקשת שנלמד לשאול את עצמנו בכל נושא ובכל תחום איפה החצי השני? היכן דעתו, ניסיון חייו? חוכמתו? סדרי עדיפויותיו? שיקול דעתו המוסרי או הכלכלי, ומה אנחנו עושים, בכל תחום ובכל מרחב, כדי להביא אותו בחשבון? לשמוע את קולו? לקדם את שוויון נוכחותו, להאזין לצרכיו ולהשקפותיו ולהתחשב בהם ובהן.

קוראים לזה gender mainstreaming או מגדור השיח הציבורי, זה חשוב לכולם וזה מועיל לכולם.

היחס לאשה ביהדות ובעולם – ז

הקשבתי להרצאתו המאלפת של הרב זמיר כהן, אודות מעמד האישה.

איש מרתק, מלא וגדוש חוכמה. בעבר הקשבתי לכל סידרת הרצאותיו על האותיות בשפה העברית. הרצאות חובה לכל מי שהעברית מעניינת אותו. זה ביוטיוב, כמובן.

מסביר הרב אודות נשים פסולות לעדות, ודעתן קלה. פסולות לעדות. משום שבית דין מקום של מחלוקת, כאבים שנאה, שקרים ותיחמונים. (זה לא שפתו, זה מה שאני חושב. עורכי דין, מומחים להפוך את הצהוב לכחול, את הירוק לאדום, וכן הלאה, זאת עבודתם כדי להגן על הלקוח). האישה שהיא למעשה נעלה על הגבר מבחינת האצילות והעדינות, מקומה איננו במקום כזה. אני מסכים בהחלט. אבל מה לעשות, ונשים נאנסות, לא יעידו מה עוללו להן? איך יוציאו משפט? ייצג אותה עורך דין? ואם אישה ראתה פשע חמור מתבצע, ועדותה היא היחידה שיש, ואם יוסיפו ממצאים פורנזיים, יאתרו את הפושע, מה אז?

דעתן קלה, זאת אומרת שהן זריזות בהסקת מסקנות, למעשה זהו דיבור חיובי, שתכונה זאת עושה אותן עדיפות על הגברים. אי אפשר לנסח את שני המשפטים הקשים האלו במילים נעימות יותר?

הרב מסביר שאיננו מבינים כעת את המשמעויות הדקות של השפה העברית. ייתכן והצדק עימו, אני לא מתווכח עם חכמים.

על פי תורת הקבלה, האישה מקושרת לספירה העשירית – ספירת מלכות, שהיא בבחינת השכינה. לכן האמורא רב יוסף, כאשר היה שומע את קול פסיעות אמו המתקרבת היה אומר: "איקום מקמי שכינה דאתיא" (אקום לפני השכינה שבאה). האישה מושווית לאדמה ואילו הגבר לשמיים, האדמה מקבלת מהשמיים מים וחיות וכך מצמיחה ויולדת. האות י' במילה 'איש' מסמלת שמים והאות ה' באישה מסמלת אדמה. לכן תיקונו של האיש בלימוד תורה בחינת שמים, ואילו תיקונה של האשה הוא בעשיה, בחינת אדמה.

במשנה בן עזאי מחייב לימוד תורה לנשים, לעומת רבי אליעזר שמתנגד. להלכה, נאסר לאב ללמד את בתו תורה שבעל פה, אך מותר לו ללמדה תורה שבכתב, והיא עצמה מחויבת ללמוד את הדינים הנוגעים אליה. כמו כן, אם אשה רוצה ללמוד תורה היא רשאית.

במהלך ההיסטוריה היהודית, היו מקרים של נשים מיוחדות בלמדנותן שתפסו מקום של כבוד. ברוריה, שהייתה אשתו של התנא רבי מאיר, הייתה ידועה בלמדנותה ואף השתתפה בוויכוח הלכתי עם התנאים. עם זאת נחשבה ליוצאת דופן. ידוע על שני מקרים של נשים ששימשו כראש ישיבה: מרים שפירא באלזס במאה ה-14, ואסנת ברזאני בכורדיסטן במאה ה-17, שירשה את מקומו של אביה אחר פטירתו.

העובדה היא שהאישה העברית והיהודיה היו משרתות הגברים, חסרות זכויות וקול. וזה לא מה שהתורה אומרת, שאומרת שכולנו שווים וכולנו אחראים. התורה שונאת עבדות ושעבוד. וכן הלאה.

הבסיס, אם אפשר לקרוא לזה כך, ליחס הגברים אל הנשים, נראה כבר בסיפור של יהודה ותמר. אין בעיה למלך, שזה יהודה, שהוא ואחיו נחשבו לצדיקים גמורים, הדרים באהלו של צדיק יסוד עולם, לשכב עם אשה מופקרת, לכאורה. וכאשר זה מתגלה, הוא מצווה לשרוף אותה באש. את עצמו, על מעשה הזנונים, הוא לא דן באותה מידה. זה הרגיל, הגבר צריך לקיים פרו ורבו וכל הדרכים כשרות. וכאן הצדיק לא מתאמן בפרו ורבו, לכאורה, אלא מספק את יצריו הגסים. אני מניח שהמדרשים טחנו את הנושא הזה ונושאים דומים לעייפה, בדומה לפשעו של דוד עם בת שבע, שהולך ורוצח את האיש המסור לו ביותר בשביל אישה, כאילו שעדר הנשים שכבר היה לו לא הספיק. וכנראה היה זה מנהג העמים, שהמלך צריך להרבות בנשים, למען יראו בגבורתו. ועל עסקי נשים נחרבה הממלכה וירדו לגלות, שממנה לא יצאנו עד היום. גלות צרות המוחין וקטנות הנפש.

ישאלו את עצמם מנהיגי הדת מדוע רוב האנשים השייכים לעם היהודי למעשה נטשו אותו במאתיים השנים האחרונות. לאנשים נמאס לחיות ללא תקווה, תחת שלטון של פחדים וחרמות מצד אחד, והתעללות בלתי פוסקת של עמי העולם מצד שני.

היחס לאשה ביהדות ובעולם – ז

הקשבתי להרצאתו המאלפת של הרב זמיר כהן, אודות מעמד האישה.

הרב מסביר שאיננו מבינים כעת את המשמעויות הדקות של השפה העברית. ייתכן והצדק עימו, אני לא מתווכח עם חכמים.

(לי זה נשמע מרוח, אפילו שאני בדיעה שיש למצוא בכל דבר אלמנט חיובי)

היחס לאשה ביהדות ובעולם – ח

אוסיף כמה מילים משלי בעניין זה, ואולי נסכם בכך את הדיון, הגם שדיון זה לא יסתיים כל כך מהר, אם בכלל. מישהו או מישהם "בעולם הדת" צריך לאזור אומץ ולנער מן היסוד את מה שאנו מכנים "הדת היהודית", שהיא למעשה, ברובה, פרי יצירה של גדולי הדור של אותה תקופה – בעקבות חורבן בית שני, שניסו לשמר את שרידי העם שניפץ את עצמו בהתקפי טירוף מחזוריים. בהמשך פעלו אנשי רוח גדולים כמו הרמב"ם, יוסף קארו, הארי, חסידים ומתנגדים ואחרים לשימור הקו הדק הזה שנקרא יהדות.

חשבתי לסיים בנימה חיובית אודות האישה:

נסתכל על שבחי האישה כפי שזה מיוצג בתורה.

התורה אומרת בזמן המבול שהבורא מצטער שברא את בני האדם. בראשית ה' ה'. "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו".

(אני נוהג להתבונן בתמונות המתוארות בתורה כמראה, שבה המסר למעשה הפוך. כך אני רואה את התמונה הזאת שאנו, בני האדם, הבאנו את העולם אל סף החורבן בהתנהגותינו. למעשה, כמעט כל בני האדם משדרים כל העת אנרגיות שליליות. האנרגיות האלו מתמצקות בבריאה הפיזית, וחוזרים אלינו כבומרנג. אין שום "אלוהים" הכועס עלינו "מלמעלה" – זאת גישה ילדותית שהתאימה למצב התודעתי בו היו בני האדם לפני כמה אלפי שנים. אנחנו הכוח הבורא – אנחנו אחראים לעולם)

על פי כל מיני מסורות, גם מחוץ ליהדות, אברהם התגשם בעולם הזה כדי לשנות את המערך האנרגטי השלילי אותו בראו בני האדם בבערותם, מצב זה גורם להחרבה אוטומאטית של העולם, על פי חוקי הבריאה. כך שהמין האנושי היה חדל מלהתקיים. לאדם כמו אברהם רמת תודעה השקולה למעשה לכל בני האדם לו היו כולם מתפקדים כ"אדם אחד". כאשר בורא אלוהים אדם בצלמו ובדמותו, הרי שמדובר כאן על תהליך שבו עלינו לברוא את התודעה האלוהית עלי אדמות. האדם הגשמי, הדמות החיצונית, איננה צלם אלוהים עד אשר האדם מגיע ל"תודעה אלוהית" בחייו עלי אדמות.

שרה הייתה נעלה על אברהם מבחינת הנבואה – נבואה איננה היכולת לחזות את העתיד, בעיקר, אלא מסמלת תודעה מרחבית, היכולת לראות מעבר למה שנראה מתאים ממבט ראשוני. אברהם לא העדיף את ישמעאל כיוון שהיה הבכור, ובן לאישה שאהב, אלא גם מחמת תכונותיו הארציות. "פרא אדם" יכול להתפרש גם כאדם בעל רוח חופשית, איש האדמה והמעשה. אדם ארצי, הפועל לפי מה שהוא מפרש כטוב לו באותו רגע. שרה מתבוננת לעומק, ורואה כי השושלת הרוחנית צריכה להימשך דרך יצחק, שיש לו כשרונות רוחניים שאין עדיין לישמעאל. למעשה אנו רואים בתורה כל העת צמדים – קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ואחיו, וכן הלאה. זאת אנאלוגיה לשתי המערכות הנפשיות הפועלות בתוך כל אחד מאיתנו – האספקט הארצי, והאספקט הרוחני. האספקט הארצי רואה בחיים עלי אדמות כמטרה, – בניית בית, הקמת משפחה, הולדת צאצאים להמשכיות הקיום. האדם הרוחני רואה את העולם הארצי כפיגום זמני להשגת רמות תודעה עילאיות. העולם הזה הוא בית הספר הקוסמי בו האינדיבידואלים יכולים להשיג רמות תודעה שאין בשום מקום אחר, ולכך נועדה הבריאה הפיזית. צמד נוסף הוא יעקב ועשו. עשו עדיף על יצחק – איש מעשה ועמל, חרוץ ומסור להוריו. יעקב מתבודד בחלומותיו, או עסוק בקריאת כתבי סבו הדגול. רבקה מתבוננת מעבר למסך, ורואה כי העתיד הקיומי של האנושות טמון למעשה ביעקב. היא לוקחת אחריות ומורה ליעקב לרמות את אביו. יעקב מציית, ואחרי תקופה ארוכה, אחרי מבחנים לא פשוטים, הוא הופך לישראל. יש לזה משמעות מעמיקה שלא נדבר על כך כאן, אבל ללא ישראל, ייתכן והבריאה הייתה נכחדת, כיוון שאין לה הצדקה ללא המוקד הרוחני – השגת רמות תודעה עילאיות, בדרך להגשמת אדם – האמור להיות הגשמת הערכים האלוהיים עלי אדמות, דבר שהאדם הארצי לא מבין זאת. כך הנשים למעשה הצילו את העולם מהכחדה.

אמרתי כבר מקודם (מאמר שכתבתי על המוזיקה וכוחה בשיקום התודעה האנושית) שלדעתי התורה לא הייתה קודקס של חוקים אלא שירה אדירה למיליארדי קולות, ששום מלחין אנושי לא מסוגל לחבר, ואת השירה הזאת שאמורה הייתה לחולל מהפך בתודעה האנושית, סרבנו לשורר. מה שיש בידינו זאת לא התורה הראשונית, שלא ניתן להעלותה על הכתב. הכתיבה של ספר חוקים הייתה ברירת מחדל מחמת הבחירה החופשית של בני האדם, שקבעו את מוקד תודעתם בהשגי העולם החומרי כשהם מתעלמים ממטרת הבריאה, ובכך שקענו בתהומות אגואיזם חסר תקנה כמעט, שרק ייסורים קשים מטהרים אותו.

היחס לאשה ביהדות ובעולם – ט

אמרתי כבר מקודם (מאמר שכתבתי על המוסיקה וכוחה בשיקום התודעה האנושית) שלדעתי התורה לא הייתה קודקס של חוקים אלא שירה אדירה למיליארדי קולות, ששום מלחין אנושי לא מסוגל לחבר, ואת השירה הזאת שאמורה הייתה לחולל מהפך בתודעה האנושית, סרבנו לשורר. מה שיש בידינו זאת לא התורה הראשונית, שלא ניתן להעלותה על הכתב. הכתיבה של ספר חוקים הייתה ברירת מחדל מחמת הבחירה החופשית של בני האדם, שקבעו את מוקד תודעתם בהשגי העולם החומרי כשהם מתעלמים ממטרת הבריאה, ובכך שקענו בתהומות האגואיזם חסר תקנה כמעט, שרק ייסורים קשים מטהרים אותו.

סיפרתי לכם כבר פעם, שבעקבות עיסוקי, שזה לבנות כל מיני דברים שאנשים זקוקים בבתיהם, ביקרתי במאות, ואולי אלפי בתים מכל המיגזרים, חילונים, היהדות הציונית, היהדות החרדית, המיגזר הערבי ששם ביקרתי מאות פעמים ומנהל שיחות בערבית, וסתם אינספור בני אדם מעניינים.

הנשר הגדול, הרמב"ם, שכנראה הניח או מיסד את היהדות המוכרת לנו, היה חסיד של אריסטו. אריסטו בין היתר קבע שהשמש סובבת סביב הארץ, הכוכב עליו אנחנו חיים, ושאין שום אפשרות לריקנות בטבע. הריקנות מאפשרת את אור מנורת החשמל, שהיא אחת התגליות המדעיות הגדולות שבכל הזמנים. כיום המדע מוכיח שלמעשה הכוכבים סובבים במסלולים מסובכים ביותר במרחבי הקוסמוס, ודי ברור שהשמש לא סובבת את הכדור הזעיר שלנו, אלא סובבת מרכז גלקטי כלשהו במהירות מסחררת, ואנו נגררים אחריה.

לאחרונה הקשבתי לשיחה של אחד הרבנים (באינטרנט) שמדי פעם אני מקשיב לשיחותיהם, כמו שאני מאזין בחודשים האחרונים לשיחות רבות אודות הפיזיקה של הקוואנטים, כדי להכין לכם סידרת מאמרים אודות הרפואה הקוואנטית, מפרי מדרשו של ד"ר ברוס ליפטון. אומר הרב, שהקב"ה קבע שהשולחן ערוך של יוסף קארו, זה מה שהוא רוצה וזה מה שמרצה אותו. ר' יוסף קארו, שהיה ללא ספק אחת הדמויות המרתקות בתולדות היהדות, התגלתה אליו השכינה בעקבות הזעזוע הנורא לאחר שנודע לו אודות מותו המחריד של חברו הטוב – שלמה מולכו, שנשרף אל קידוש השם, לאחר שכנראה קם ודרש מהכנסיה לאפשר לעם ישראל לחזור לארצו. השכינה גילתה ליוסף קארו שגם הוא יזכה לכבד את השם במות קדושים בשריפה – כניחוח אשה להשם. לצערו הרב של ר' יוסף קארו, הוא נפטר בשקט בצפת. זה כנראה הפך לאידיאל בעיני מנהיגים יהודים רבים, וכך הובילו את העם הזה מאסון אחד אחרי משנהו, כשכל מה שהיה צריך לעשות, זה להגר מארצות אירופה המטורפות לאימפריה העותומאנית, שלא שרפה בני אדם בעלילות שווא, ושאפשר היה להסתדר על הסולטאן, שדווקא היה די מרוצה מנוכחות היהודים בארצו. או להגר לארצות המזרח הרחוק, כמו הודו, שלמיטב ידיעתי, לא רדפו שם מעולם את היהודים. גם לא בסין או בהודו, וזה בהנחה שהנסיבות לא אפשרו את חזרת העם לארץ ישראל. אפשר היה גם להגר לאחת מארצות אפריקה ולקנות שם ארץ, ולחכות עד שמשיח צדקנו ירד אלינו מקן ציפור ויוליך אותנו קוממיות אל הארץ המובטחת, לשמחתם של כל עמי ערב שכמובן יתנו יד למשיחנו, והרי גם הם כמהים לשובו של המשיח במהרה בימינו. לבנות לנו את הארץ שתביא שלום ואושר לכל המין האנושי. זה לפחות היה החזון של משה והנביאים, והסוף ידוע.