בראשית יא – כה
על אברהם – הקדמה
אברהם הינו תופעה קוסמית.
הופעתו בעולם הארצי נובעת מקביעת בורא עולם שהוא מצטער שברא את המין האנושי.
לאברהם יש את הכוח והסמכות לשנות את גורל המין האנושי.
מעניין לדעת מה אומרים חכמי האומות על אברהם – אחדים מהם, המעוגנים בחכמת המזרח, קוראים לו אווטאר. אווטאר זה מונח בסנסקריט שמשמעותו התגשמות האלוהות עלי אדמות. הכוונה להגשמת הרמה התודעתית הזאת, כמובן.
בתחילת סידרת המאמרים, ובסוף פרק א בספר בראשית, מופיעה היישות יהווה אלוהים, שאותה אני רואה כסמל, סימבול למצב התודעתי החדש שנוצר ביקום – השיבה לאחדות הראשונית של הבריאה, אבל עם תודעת-על. תודעת-על משמעותה שאינדיבידואל מבין את סיבת הבריאה ומטרתה. הוא רואה את העולם מסוף העולם עד סופו. כאשר הוא מתבונן באינדיבידואל כלשהו, הוא מסוגל לראות את כל מהלכי החיים אותם עבר מאז שנכנס לבריאה כאינדיבידואל, דבר שמנוע מהאדם הארצי. הוא למעשה המניפסטציה – ההתגלות של המאמר: נעשה אדם בצלמנו, בדמותנו, מהבחינה הרוחית. מטרת הבריאה הארצית להגשים את הערכים האלוהיים עלי אדמות. הבריאה הארצית איננה המקום בו אנו מתגשמים בגוף כדי לספק את מאוויינו ותאוותינו. העולם הגשמי איננו אלא פיגום המאפשר לנו ללמוד, להתאמן, לשגות, להצליח, להפיק לקחים, ללמוד את רזי הבריאה – בדרך כלל תוך כאבים גדולים, לצערינו, ולבסוף, וזאת התקווה, להגשים את יעד הבריאה – שזאת החזרה לאחדות הראשונית.
האינדיבידואלים שהשכילו להגשים את מטרת הבריאה, מחוללים את מה שאני מכנה "חוג יהווה אלוהים". זהו מצב שבו האינדיבידואלים פועלים יחדיו בהרמוניה מושלמת. את המצב התודעתי הזה בן אדם ארצי לא יוכל להבין, עד אשר יגיע לרמה התודעתית הזאת, והדרך לכך היא לא רק עבודה פנימית העוסקת במחיקת כל הרוע הפנימי שהצטבר בתת מודע במהלכי האבולוציה התודעתית, אלא, ובעיקר, התאמנות והתמחות בפעילות הרמונית משותפת, בדומה לחבורת נגנים הפועלת באופן מדוייק ומושלם תחת ידי המנצח. גם לחוג יהווה אלוהים יש את המוקד, הפוקוס, כמו המנצח. כל הבריאה פועלת לפי הדוגמא הזאת – בכל דבר מצוי מרכז, פוקוס, שסביבו חגים כל הדברים. החל מהאטום הבסיסי, ועד הגלקסיות האדירות ביותר.
אברהם הוא חבר בכיר בחוג הנעלה הזה. כל הנביאים ואנשי המעלה המוזכרים בתורה, וגם כל אנשי המעלה שפעלו ברחבי העולם בכל העמים כדי לשקם את המין האנושי, שהביאו מסרי אחווה ושלום לאנושות הקרועה במשטמה ללא מוצא ותוחלת, הינם חברים בחוג הזה. וכל אדם השואף לחיות חיי הרמוניה ושלום, הריהו מועמד טבעי לחברות בחוג הזה. זה לא חוג סגור ליודעי ח"ן, אלא המטרה הטבעית של הבריאה, וכולנו זכאים להכלל שם, אם אנו פועלים מכוח ההבנה הזאת.
אברהם בא כדי לשנות את הקביעה האלוהית, לכאורה, שהבורא קץ בהיות המין האנושי, שמשמעותה, שהקיום שלנו עלי אדמות הפך לטורח ולא לברכה לאמא אדמה. בני האדם, ששקעו באנוכיות, תאוותנות חסרת מעצורים לכוח ולשליטה על חבריהם, כדי להאדיר את עצמם, קיללו למעשה את האדמה והפכו את העולם הזה לגיהינום. האדמה, מצידה, שראוי לכנותה אמא-אדמה, הינה יישות חיה בעלת מודעות ורגשות כמונו. תודעה קיימת כבר בחלקיקים הראשוניים של הבריאה. חיים אינם מצב שבו בעקבות הצטברות מסובכת ביותר של מערכים מולקולאריים נוצר מנגנון המחולל תודעה. האמת הפוכה לגמרי. התודעה מחוללת את המצבים המולקולאריים המסובכים, ודרך האורגנים הגופניים הנוצרים כתוצאה מכך, התודעה האינדיבידואלית יכולה להתבטא עלי אדמות.
המצב התודעתי של אדם כמו אברהם שווה ערך לתודעה של כל האינדיבידואלים הקיימים עלי אדמות, לו היו פועלים כולם יחדיו באחדות מושלמת, כמעין תזמורת של טריליוני אינדיבידואלים. התזמורת המופלאה הזאת קיימת בקרב כל אחד מאיתנו – חמישים טריליון תאים פועלים באחדות מושלמת לאורך שנים רבות, ובכך הופעתנו מתאפשר עלי אדמות. אם קבוצת אינדיבידואלים כזאת, שאפשר לכנות אותה כאחד האברים, תתחיל לנגן את המוזיקה שלה כשהיא מתעלמת מכלל "התזמורת", הרי שיתחולל כאוס בגוף, שיביא בהכרח לחורבנו. התמוטטות המעגל ההרמוני הוא מה שאנו מכנים כיום כ"מוות". המוות התחולל כאשר שברנו את המעגלים ההרמוניים של הקיום, הפנינו עורף להנהגת העולם העילאית, והחלנו לברוא עולם מכוח שכלנו המצומצם והמוגבל. השכל האנושי מתאים לבניית כלים ופיתרון בעיות גשמיות, אבל איננו מיועד ולא מסוגל להבין את חידת הבריאה, מטרתה ופיתרונה.
הופעתו של אברהם היא למעשה פיתרון חידת הבריאה, מכוח אישיותו המגשימה את הערכים העילאיים עלי אדמות. הוא בא כדי לנטרל את קביעת הבורא שבריאת האדם היא טעות, ומכונן את האפשרות להקמת מערכת אנושית שתצדיק את הקיום האנושי עלי אדמות.
אהלו של אברהם פתוח לארבעת מישורי הקיום הארציים – מזרח ומערב, צפון ודרום. אהל הוא מבנה בעולם החומר שהינו גמיש, פשוט, קל להרכבה ופירוק, קל להעמיסו על עגלה או בהמת משא ולהחליף מקום. האהל מגשים את תודעתו הגמישה של אברהם, הפתוח להסתכל במציאות ללא קונצפציות קשוחות.
אברהם היה אדם אמיד ביותר, היה לו צבא של שלש מאות איש. יכול היה לבנות לעצמו מבצר חזק ומוגן. אולם הוא היה אדם גמיש הפתוח לשינויים.
אברהם הוא המנצח על "התזמורת האלוהית". הוא בא לעורר, לחדש ולהגשים את המוזיקה האלוהית עלי אדמות. כל אירוע מוזיקלי מחייב פעילות הרמונית מדוייקת של כל המעורבים תחת הפיקוח הקפדני של המוקד – הפוקוס, שאנו מכנים אותו/אותה כמנצח, המנהל.
בני האדם נטשו את גן העדן של ההרמוניות העילאיות, והחליטו משום מה שבכוחם השכלי הם יבראו עולם טוב יותר ממה שהבורא מסוגל. האדם הארצי לא מעוניין שאיזה גורם נעלה ממנו יורה לו מה לעשות ואיך. מאחר ויש לנו חופש בחירה, החלטנו שכך עדיף. התוצאות הן מאבקים ומלחמות בלתי פוסקות בין קבוצות בני אדם, שגם בינם ובתוכם מתקוטטים ללא הרף.
אברהם נטל על עצמו לשוב אל הבריאה, למרות מה שמסורות טוענות שהוא הגיע בעבר הקדום לשלימות רוחנית ואין לו יותר צורך לבקר בעולם הגשמי, שהוא למעשה בית הספר של היקום.
אולם הוא וצוותו שבים ובאים כדי להושיט לנו יד מסייעת, שאותה אנו דוחים שוב ושוב, ומתלוננים אחרי שהתוצאות הטרגדיות מתנפצות בפנינו – איפוא אלוהים? איך הוא נטש אותנו? מצחיק ומגוחך. "אלוהים" לא נטש אותנו אף פעם, ומעולם לא היה "הסתר פנים".
"אב המון גויים"
מכמה דעות שנחשפתי אליהן "באקראי", ואין שום אקראי בדברים שנחשפתי אליהם, כיוון שלמעשה לא חיפשתי אחר שום דבר, וכן נחשפתי לאין ספור צירופי מקרים בלתי אפשריים; מכמה דעות (מחוץ ליהדות) אברהם הוא אדם קדמון, הוא היה היישות הראשונה שהגשימה את המצב התודעתי של השבת – שזהו המצב בו אנו פועלים ללא פעילות. מצב בלתי אפשרי לאדם הארצי הרגיל, אבל במדרגה של אברהם זהו המצב הטבעי. זאת אומרת שהוא פועל מבלי שיחול עליו חוק הסיבה והמסובב, או חוק הקארמה, המחייב תגובת נגד לכל פעולה, טובה או רעה. הוא חופשי לחלוטין. זהו המצב של יום השבת, שבו לא מצויה שום שנאה, טינה, טרוניה, שום שפיטה, שום הרהור מדוע העולם מלא ברשעים – מהיכן באו הרשעים? הרי "הכל נעשה בדברו". הרוע מצוי באלוהים? הרוע מצוי בחופש הבחירה שניתן לנו. אנחנו בוראים את עצמנו כרשעים או צדיקים, אלו החלטות שאנו מחליטים יום יום. אברהם הוא אבי כל הנברא, הוא רואה את כל בני האדם, וגם את כל הנבראים, כאילו נבעו ממנו ממש. הוא חש את אותה התחושה לבנו יחידו ולאדם אומלל הנטוש ברחוב.
מיהו בנו של אברהם? המבחן הוא פשוט. אם אני חש אל סתם אדם כפי שאני חש אל בני – אני בנו ויורשו הרוחני של אברהם. החיפוש אחר "הגן היהודי" זה כמובן אוסף של שטויות. העברים העתיקים היו ערב רב של כל מיני עמים. היה זה שבט נוודים שהתערבב כל העת עם סביבתו, נשאו נשים מהסביבה, או שהלכו לארץ הארמים לחפש בת זוג. בשלשת אלפי השנים האחרונות האנשים אותם אנו מכנים אותם כיום "יהודים" התערבבו מרצון או מאונס עם כל גויי העולם. בארץ הקטנה שלנו התקבצו כמאה עמים שונים, העוברים את כור המצרף, שבו יפלו בהמשך כל המחיצות בן העמים, ואולי נתעלה ונחולל את משאת נפשו של אברהם, ונראה בכל אדם את אחינו ובננו באמת, נחוש כלפי כולם את תחושת האחווה הראשונית, נפעל מהכרת יעד הבריאה לשוב אל האחדות הראשונית. נחזק זה את זה, נפסיק להתקמצן ולהתווכח, נוסיף בעין יפה לעושה עבודה טובה, במקום לחפש פגמים ולקצץ את שכרו. האחווה האלוהית באה לידי ביטוי בפרטים הקטנים, לא צריך ללכת לשם כך להתפלל לבית הכנסת שהקב"ה ירחם עלינו. לא צריך לחכות ליום הכיפורים כדי לתקן עוולות. זהו דבר יום יומי, שעה שעה, שכל הזמן האדם מתקן את פגמיו, מסתכל במראת האמת ללא בושה ושואף להיות בן אמיתי של אברהם.
אברהם השתייך לעידן הראשון שבו יכלו בני האדם להשיג תודעת-על מכוח עצמם, כך שהוא היווה, או מהווה, נדבך בחוג אותו אני מכנה יהווה-אלוהים. ייתכן והוא היה למעשה ראש הקבוצה הזאת, אם אפשר בכלל להתבטא בצורה כזאת. כנראה שהמושג של ראשון ואחרון איננו קיים כאשר פועלת קבוצה של יישויות בעלות תודעת-על. אולם בעת שיש משימה מיוחדת, אחד מהמשתתפים משמש כמרכז. לדעתי, אברהם, מעצם נוכחותו עלי אדמות, הוריד את המרכז הזה אלי אדמות.
בעידן הראשון האפשרות להשגת תודעה כזאת באופן עצמאי הייתה קיימת, כיוון שהעולם לא היה מסובך ומעוות כפי שהוא היום. העניינים זרמו פחות או יותר בצורה טבעית ובריאה, המעגלים הרוחיים שנועדו להכווין ולהסדיר את האבולוציה של התודעה, פעלו בצורה סבירה. המשקעים האצורים בחשכת תהומות התת מודע, לא היו כבדים וקשים כל כך כמו היום. למעשה מחמת התנהלותם הנבערת של בני האדם, מה שהצטבר כיום במחשכי התת מודע שלנו, מונע למעשה את ההתקדמות בסולם האבולוציה הרוחית, ולבני האדם אין כמעט שום יכולת למחוק את מה שהצטבר בנפשם בכוחות עצמם.
מצב "גן העדן" המקראי הוא המצב שבו האינדיבידואלים פועלים יחדיו מכוח אחדות הניגודים. שלימות איננה מצב שבו איזו דיקטטור מכריח את כולם לתפקד באותו כיוון, אלא בדומה למנצח התזמורת המאחד את כל הכלים, שחלקם מנוגדים זה לזה, וכך לחולל את ההרמוניות המופלאות של החיים.
אדם שהשיג תודעת-על סיים למעשה את התהליך האבולוציוני והגשים את תכלית הבריאה. העולם הפיזי הינו למעשה בית הספר של היקום, ומשמש כפיגום בבניין. מעת שנבנה הבניין, לפיגום אין עוד חשיבות. אברהם הוא מאותם בודדים המוכנים לשוב ולרדת אל הבריאה, לעבור את כל הסבל הכרוך בהיוולדות בעולם חומרי וגס, שאיבד את המוקד הרוחי. הוא למעשה מוותר על מעמדו הרוחי הנעלה, ומתחיל את המסע הרוחי אל השלימות מהתחלה. במהלך חייו עלי אדמות הוא שב ומבסס את מעמדו הרוחי בגוף הפיזי, ובכך סולל את הדרך עבור אחיו בני האדם לשוב אל הנתיב הרוחי. הוא לקח על עצמו סבל עצום, ולמעשה התנדב למשימה שהוא לא היה מחוייב לה מכוח חוק קוסמי, אלא מכוח חסד עצום; אדם כזה פועל מכוח אהבה וחסד עליונים. כדי לשוב ולפעול במישור הגשמי, עליו לעבור תהליך של הצטמצמות, הכרוך בייסורים עצומים לאין שיעור.
הוא שב וחוזר אל המין האנושי כדי לבסס לפחות נקודה אחת עלי אדמות של הופעת תודעת-על בגוף אדם עלי אדמות. ספקנים יביאו ציטוטים מהתורה אודות כישלונותיו של אברהם, לכאורה, היותו בן תמותה רגיל, המתלבט בנסיבות החיים. כאשר אדם כמו אברהם, שהשיג תודעת-על והחליט להתנדב ולרדת אל ספירת בני האדם כדי לעזור להם, הוא גם מוותר במידה מסויימת על מעמדו הרוחי, מקבל על עצמו את מגבלות העולם הגשמי, ועליו לחתור ולשוב אל המעמד הזה כאשר הוא פועל עלי אדמות. כך הוא מסייע לבני האדם – ירידה של יישות כזאת אל העולם הגשמי והדרך שהיא מפלסת חזרה אל מעמדה העילאי, למעשה סוללת את הדרך בעולם הגשמי ומאפשרת לכולנו לשוב ולפסוע בנתיב. מצב תודעת-על איננו מחייב בהכרח מצב של שלימות בכל הנסיבות, והיות האדם מחונן בידע אינסופי כשהוא לובש גוף אדם. גם במצב האידיאלי, שלימות היא חלק מעבודת צוות. העולם הגשמי בנוי בצורה כזאת שאינדיבידואל בודד איננו יכול לבטא שלימות בכל מצב. חייבת להיות כאן עבודת צוות. ההצלחה הרוחית איננה הישג אינדיבידואלי אלא קבוצתי, אולם כל חבר בקבוצה חייב להיות מבוסס נפשית ואמין, לפחות מהבחינה הרוחית. גם אברהם חייב לקבל על עצמו את המיגבלה הארצית הזאת, אחרת לעבודתו האמורה לשמש כדוגמא עבור בני האדם, לא תהייה שום תועלת. בני האדם יטענו שהוא פועל מכוח שכל עליון שאיננו מצוי בחזקתם של בני אדם רגילים, ולכן אין הם יכולים לפסוע בעקבותיו.
אברהם פועל עלי אדמות למרות הבוז והלעג שהם מנת חלקו – אלו שהוא מבקש לעזור ולבסס אותם על המסלול הנכון – הם אלו החורשים מזימות להשמידו.
אפשר לומר על תודעת-על שהיא למעשה סך כל רמות התודעה של כלל המין האנושי לוּ היו פועלים בני האדם כגוף אחד הרמוני. כפי שקבוצת אנשים מסוגלת ליצור דבר שאיננו ביכולתו של אדם בודד, מאחר ועבודתם המשותפת מהווה רמת תודעה שאין לאדם אחד, כך סך כל רמות התודעה של כלל המין האנושי היו מהווים מצב שהוא שווה ערך לאדם בעל תודעת-על. אפשר להגיד שאדם כזה שקול כנגד כל המין האנושי, ולפיכך יש לו את היכולות להתמודד עם בעיותיהם של בני האדם, ולחולל איזון מסויים בבריאה. למעשה כל חבר מהחוג אותו אני מכנה יהווה-אלוהים, הינו בעל רמת תודעה כזאת, ולכן איננו יכולים למעשה לכנותו עוד בן אדם, אלא יישות. רמות התודעה אינן מסתיימות כאן, ולמעשה הקוסמוס מתנהל באופן פרקטאלי, הוא מורכב ממעגלים אינסופיים הירארכיים, כך שהקבוצה הפועלת לכאורה מעל לחוג יהווה-אלוהים, כל אחד מחבריה שקול לחוג שמתחתיו, וכן הלאה, לאין סוף. איננו יכולים להבין זאת לעולם, אולם אנחנו יכולים לדעת שכך הם הדברים, וכך מתנהל הקוסמוס.
אני מחפש איזו דוגמא כדי שנבין במה המדובר, אני מסכים שזה מתסכל, שלכאורה קיים מצב החסום בפני בני האדם. מצב שלעולם לא נוכל להבינו. אולם אין זה כך. משמעות הבריאה שנגיע אל מהות הדברים, אולם כדי להשיג זאת, עלינו לפסוע בדרך של התאמנות בשיתוף פעולה הרמוני, כאשר חברי הצוות שמים את חשיבותם העצמית בצד לטובת המאמץ הכללי. כך תיווצר אנרגיה רוחית והחברים יחוו את "ריח הניחוח" אותו אוהב יהווה-אלוהים.
אם כך, הרי שכל מה שנחוץ זה שבני האדם יתרגלו שיתוף פעולה. אולם הדברים אינם עובדים, חייב להיווצר מנגנון פעולה מיוחד, הפועל תחת השגחת חוג יהווה-אלוהים; זאת הייתה משימתו המוצהרת של אברהם, שהניח את הבסיס לכינונה באמצעות השושלת אותה יסד עלי אדמות, ששיאה היה פעולתו של הרבן משה, שהביא את התורה שמשמעותה למעשה המדריך לכינון המעגלים הרוחיים עלי אדמות.
אברהם אבינו נחשב כאבי המונותיאיזם. מהו מונותיאיזם בניגוד לפאגאניזם או פוליתאיזם?
כאמור כל ענייננו הן רמות התודעה. רמות התודעה הולכות לאינסוף לשני הכיוונים – מעלה, לכאורה, ומטה. במובנים של מעלה ומטה הכוונה להתקדמות רוחית, להתפשטות התודעה, או נסיגתה.
אברהם הוא אדם "חסר אגו" – הוא חי למען הציבור, כל מעייניו הצלחת בני האדם מהבחינה הרוחית, ומתן אפשרות להשתקם. אהלו של אברהם היה פתוח לכל ארבע כנפות השמים – הוא היה פתוח לכל אחד ולכל דבר. הכל היה שלו, והוא היה של כולם – "אבי המון גויים".
מסיפורי המדרשים, אברהם שובר את הפסלים בבית אביו. הבעיה היא לא עם פסלי האבן או העץ, אלא עם הפסלים הקשים אותם אנו חוקקים בנפשותינו – תצורות מחשבה קפואות המקבעות את המערכת הנפשית ומונעות מבעד ראייה מרחבית רחבת אופק. קל יחסית לראות זאת אם אנו מנסים להתבונן מבחוץ למין האנושי, ולראות את פעילותו חסרת ההגיון וההרסנית. אולם כאשר מדברים עם האנשים האלה, נראה שהם משוכנעים שדרכם היא האמת המוחלטת ואם כולם ילכו בעקבותיהם, המין האנושי יגאל. אולם כל מה שבני האדם עושים מחמיר את מצב האנושות.
בני האדם שברו את המעגל אותו אנו יכולים לכנות בשם "המין האנושי". שבירת המעגל הזה גרמה לבני האדם לחוש נפרדים ונבדלים משאר המערכות, אנחנו חשים מפוזרים ולא ממוקדים. תודעתנו ממוקדת בארצי, בחולף, בהמוני הדברים הפועלים על החושים, ולא בממשי שאיננו חולף – תודעת-על.
העולם הגשמי בו אנו חיים, איננו אלא פיגום להשגת רמות תודעה. פוליתיאיזם איננו רק סימפטום של מיקוד התודעה בארצי, בחולף, הוא מהווה עדות לשבירת המעגלים הרוחיים על ידי בני האדם. התמקדות בתודעת-על היא המונותיאיזם, אולם מונותיאיזם אין משמעותו שיש רק יישות אחת המנהלת את העולם, אלא מדובר כאן בעבודת צוות המהווה אחדות אחת, כפי שראינו למעלה – אינספור האינדיבידואלים הנובעים מהאחדות האינסופית, חוזרים לאחדות האינסופית, אולם עם תודעת-על, שלא הייתה קודם. זהו מצב שהאדם הארצי איננו יכול להבין, אלא לחוות. הסגידה לאלילים מעץ ואבן איננה הבעיה – גם סמל גשמי יכול להצביע על תודעת-על. אחת הדרכים הטובות והיעילות בדרך להשגת תודעת-על היא להתמקד באדם שהגיע למצב הזה. כך שאם הייתה לנו תמונה של האיש אברהם, או משה, או אנשים מהחוג הזה, נביאים ומורי הדור, הרי שהערצת הדמות שבתמונה הייתה מקרבת אותנו לחברתו של אותו אדם, ומישהו המתבונן בכך מהצד היה סבור שזאת עבודת אלילים.
הופעתו של אברהם עלי אדמות חיברה שוב את המעגלים הקוסמיים, גם באמצעות אדם אחד בודד, ויצרה את המנגנון דרכו יכולים בני האדם לשוב ולחוות את התנועה המאוחדת של כל הבריאה – המונותיאיזם.
פרק יד
יח וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן. יט וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כ וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר-מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לוֹ מַעֲשֵׂר, מִכֹּל.
מלכי צדק הינו הנציג של יהווה-אלהים עלי אדמות, והוא זה שחונך את אברהם לעבודתו עלי אדמות. במשפט הקצר הזה המובא כאן בתורה מסתיים טקס החניכה. למרות שגם אברהם הינו שליח מייצג של חוג-יהווה אלוהים עלי אדמות, הרי שבדרך כלל כל נציג כזה חייב לעבור תהליך מקוצר של השגת תודעת-על, ובכך הוא גם פותח את הנתיב מחדש בפני בני האדם, אותם בא לשרת. התופעה שאדם שהשלים את עבודתו עלי אדמות וחוזר לספירה הארצית כדי לעזור לבני האדם, הינה נדירה ביותר, אולם היא עובדה. כאשר אדם כזה שב ונולד, עצם מהלך חייו פותח את הנתיב הרוחי שאותו עמלים בני האדם בבערותם להרוס. אדם כזה פועל בהתנדבות, הוא לוקח על עצמו את הסבל העצום של התמודדות עם עולם נבער וחשוך, עולם הזומם בדרך כלל להשמיד אדם כזה, אולם אם אדם כזה יישמד, כל המין האנושי יישמד, כיוון שאז הנתיב הרוחי יחסם סופית, ולא תהיה עוד הצדקה לקיום המין האנושי, שיחריב את עצמו.
אפשר לשאול את השאלה, אם מלכיצדק ייצג גם הוא את יהווה-אלוהים, מדוע לא היה הוא האדם שאיחד את מערכות הבריאה יחדיו? למעשה כל אחד מאיתנו יכול להחליט להיות חבר בחוג יהווה-אלוהים. אולם לא לכל אחד יש את היכולות שהיו לאברהם. גם בין רמות התודעה העילאיות קיימות מדרגות, ולמעשה אין לכך סוף.
(במגילות הגנוזות מופיע עוד מידע לגבי מלכיצדק שאיננו מופיע בתורה. במאתיים השנים האחרונות לפני הספירה התחוללו בארץ ישראל מאבקי דמים על השלטון שבסופם הוגלו, נמלטו או נרצחו כהני בית המקדש החוקיים שלקחו עימם את ספריית המקדש שאותה גנזו במערות מדבר יהודה)
טו
יח בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם–בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת.
אברהם בא לכונן את המנגנון שבאמצעותו ישוקם המין האנושי לתפקידו הרוחי עלי אדמות. הוא מכונן את הבסיס הארצי שבו יוכל לפעול המנגנון הזה, שהוא למעשה עם ישראל. מכל מיני שיקולים נבחרה ארץ המשתרעת בערך ממדבר סיני ועד גבולות עירק כיום. (בערך מה שהשתרע בתחומי המנדט הבריטי אחרי כיבוש הארץ ב-1917. אין במאמר הזה שום כוונה פוליטית, ואין הוא עוסק במעמדם של העמים כיום בתחומי ארץ ישראל, אולם קיימת התייחסות מהבחינה הרוחית).
אפשר להמשיל את המין האנושי לגוף האדם, וכפי שגוף האדם עשוי מהמוני איברים אינדיבידואלים הפועלים בהרמוניה מושלמת להשגת אחדות אחת, המתמצית בתודעה האישית האינדיבידואלית, כפי שאנו חשים כ"אני" – הרי שהעיקרון הפרקטאלי הזה פועל גם בנוגע לגוף של המין האנושי, המורכב מהמוני עמים שלכל אחד תפקיד מיוחד, וכמובן שלכל עם כזה צריך שיהיה לו מקומו הראוי עלי אדמות. כך ניתנה ארץ ישראל לעם ישראל, ולעם ישמעאל ניתנה ארץ ערב. אנו נעסוק בהמשך בתפקיד של שני העמים האלו ומקומם במבנה גוף המין האנושי.
כאשר מתבוננים במפת ארץ ישראל – יש במבנה שלה הקבלה לגוף האדם. החלק העליון הוא הראש, הכנרת דמותה כדמות הלב, בהמשך ים המלח מזכיר את הכליה וגם את תפקודה בטיהור הרעלים מהגוף. זאת ארץ קטנה אבל עמוסה ברבגוניות גיאוגרפית ואקלימית יוצאת דופן. מספיק לנסוע ח צי שעה לכל כיוון ואנו מוצאים את עצמנו בארץ אחרת. חכמים שלמדתי מהם רומזים שארץ ישראל היא מעין מיני-כדור הארץ, ושכאן היה צריך להתכונן המנגנון שיביא את האדמה, מערכת הצומח ומערכת בעלי החיים להרמוניה תחת הדרכת המין האנושי.
טז
י וַיֹּאמֶר לָהּ (הגר שפחת אברהם) מַלְאַךְ יְהוָה, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב. יא וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל, כִּי-שָׁמַע יְהוָה אֶל-עָנְיֵךְ. יב וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם–יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ
אברהם מוליד שני בנים – ישמעאל מהגר, ולאחר מכן את יצחק משרה. הצמד קין והבל שבים ומופיעים יחדיו. ישמעאל מייצג את האדם הארצי, הכפוף לאימפולסים הקמאים הנובעים ממעמקי התת מודע, ויצחק אמור לכונן את האדם הרוחי, השולט באימפולסים האלה. שני האספקטים הללו חיוניים להתפתחות האדם. אין כאן עניין של אדם אחד טוב והשני רע. ישמעאל מתואר כאן כ"פרא אדם". במובן פרא אפשר לראות כמצב של חיים שעדיין לא נכנסו לתהליך של התאמנות ממושמעת. האינדיבידואל העובר את התהליכים הקוסמיים האבולוציוניים חייב לעבור דרך כל קשת ההתנסויות וללבוש את הגופים החומריים המצויים בבריאה, כולל גופים מינראליים, צמחיים וחייתיים. כמובן שתודעתו מושפעת מכך, והמעבר לגוף האנושי הינו השלב בו יכול האינדיבידואל להתחיל ולפרוק את המשקעים הפנימיים שנוצרו במהלכי יצירת התודעה, על מנת להשיג את המצב של תודעה חופשייה מהשפעת מחשכי התהום של התת מודע.
על דעת כמה חכמים, כולנו עוברים תהליכים ארוכים ביותר של בניית תודעה, הבאה לידי ביטוי בגופים אותם אנו לובשים בכל אחד ממהלכי החיים. אם נתבונן בעובר, הרי שהוא עובר כל מיני תהליכים המזכירים מעבר בין כל מיני צורות חיים קדומות קדם אנושיות. יש לעובר זנב והוא נראה כמו דג, ולאט לאט לובש דמות אדם, כשהוא חולף בקצרה דרך דמויות בעלי החיים. כך שפרא מסמל את המצב הבראשיתי שבו האדם נכנס למצב שבו הוא מתחיל לקחת אחריות ולהתאמן בבניית המערכות הנפשיות. כדי להשיג את החופש מכפיית המשקעים הפנימיים, חייב האדם להיכנס לתהליך ארוך של בניית משמעת לצורך התאמנות פנימית, וזוהי חובתו של הבל להדריך את קין.
יז
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֶל-אַבְרָהָם, שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי: כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ. טז וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן; וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. יז וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. כ וּלְיִשְׁמָעֵאל, שְׁמַעְתִּיךָ–הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ, בִּמְאֹד מְאֹד: שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד, וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. כא וְאֶת-בְּרִיתִי, אָקִים אֶת-יִצְחָק, אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה, בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת.
מעניין לראות כי לישמעאל נולדו שנים עשר בנים – במקביל לשנים עשר הבנים שהוליד יעקב. אנו רואים כי שני הצדדים מניחים את היסוד לשיקום המין האנושי. הבסיס לשיקום המין האנושי הוא כינון המעגלים הרוחיים שנשברו עם החטא הראשון, שבו גרש האדם את עצמו מתודעת-גן עדן והמיט על עצמו את תופעת המוות, שהיא למעשה התפרקות המעגלים הרוחיים. במין האנושי קיימים שנים עשר מבנים נפשיים עיקריים, ושילובם כאחדות אחת באמצעות מעגל של בני אדם כאלו, מחולל רמת תודעה קבוצתית שאיננה בהישג ידו של האדם הבודד. קין והבל חייבים להיות שרויים באיזון, כדי להבטיח חיים תקינים פחות או יותר עלי אדמות. כאשר מספרם של אנשי קין עולה באופן משמעותי על אנשי הבל, העולם מתמלא בייסורים, מלחמות, ולמעשה פוסע בכיוון של הכחדה –עצמית.
יח כ וַיֹּאמֶר יְהוָה, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם–כִּי כָבְדָה, מְאֹד. כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה. כב וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים, וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה; וְאַבְרָהָם–עוֹדֶנּוּ עֹמֵד, לִפְנֵי יְהוָה. כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע. כד אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ–הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. כו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר–וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם, בַּעֲבוּרָם. כז וַיַּעַן אַבְרָהָם, וַיֹּאמַר: הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. כח אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם, חֲמִשָּׁה–הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה, אֶת-כָּל-הָעִיר; וַיֹּאמֶר, לֹא אַשְׁחִית, אִם-אֶמְצָא שָׁם, אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. כט וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו, וַיֹּאמַר, אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, אַרְבָּעִים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. ל וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה–אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, שְׁלֹשִׁים; וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה, אִם-אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. לא וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲדֹנָי–אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֶשְׂרִים; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. לב וַיֹּאמֶר אַל-נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ-הַפַּעַם–אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם, עֲשָׂרָה; וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית, בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. לג וַיֵּלֶךְ יְהוָה–כַּאֲשֶׁר כִּלָּה, לְדַבֵּר אֶל-אַבְרָהָם; וְאַבְרָהָם, שָׁב לִמְקֹמוֹ.
המין האנושי שרוי במצב שהמנגנון האמור לנהל את העניינים בצורה נכונה פחות או יותר עלי אדמות, איננו פעיל. זהו תפקידו של אברהם לכונן את המנגנון הזה. בני האדם חיים כשמבטם מקובע בהשגים הארציים, ובעיר המכונה כאן סדום, בני האדם איבדו כל קשר עם ההנהגה הרוחית, והפכו לחיות מדברות, חסרות כל מוסר ומצפון. זהו מצב המחריב את עצמו. אברהם מכונן כאן בפעם הראשונה את האפשרות שאדם ינהל את התוכנית הרוחית עלי אדמות בשם חוג יהווה-אלוהים. אולם כדי שעבודתו תתאפשר, חייב להימצא מספר מינימאלי של בני אדם המוכנים לקחת חלק בעבודה הזאת. אם לא מושג מספר בסיסי כזה, הרי שלא ניתן לאזן את המעשים הנבערים, הפראיים של בני האדם שהתנתקו מהתודעה הרוחית, וכתוצאה מכך הם שקועים בנתיב של הרס עצמי. מאחר ואנו עוסקים במצב שבו בני האדם שרויים בתודעה ילדותית ביותר, הרי שהסיפור מדמה שכח חיצוני, הפועל מכח מוסרי עילאי, משליט צדק עלי אדמות, ומשמיד את האנשים ששקעו ברוע ללא אפשרות להחלץ ממנו.
האמונה הרווחת שהאל הוא אחד ויחיד, זוהי מהותה של "תפילת שמע". אולם אנו רואים כאן ובמקומות אחרים בתורה ובנביאים מערכת הירארכית. מערכת כזאת הינה למעשה אחדות אחת אינסופית, והיא תראה לנו ככזאת אם נשכיל לפעול בהרמוניה מלאה. למין האנושי תפקיד מיוחד במינו במערכת הזאת, וכל עוד לא נמלא את התפקיד הזה, נחוש בניתוק בינינו לבין ההירארכיות.
כפי שאנו רואים, התורה מרוכזת ומתומצתת ביותר, הטקסט עוסק בעניינים קריטיים להמשך הקיום האנושי עלי אדמות וביקום בכלל. הדיון הזה, לכאורה בין אברהם ליהווה-אלוהים יש לו חשיבות מכרעת.
כל העת צריכה לעמוד מול עיננו קביעת בורא עולם שהוא מצטער על אשר ברא אותנו: וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ
זאת אמרה קשה מאוד, שכנראה אנו מעדיפים להתעלם. בפרק הראשון הבורא בורא אדם – לא בני אדם. וגם כאן הוא מדבר כי עשה את האדם. לא טוען כנגד אחוז מסויים, לא מפלה בן צדיק לרשע. זאת אמירה גורפת לכל המין האנושי.
אנו רואים כאן למעשה דיון בקרב חברי חוג יהווה-אלהים, שאברהם הינו חלק בלתי נפרד מממנו, גם כאשר הוא חי עלי אדמות. למרות שחברי החוג הזה מהווים אחדות אחת מוחלטת, האינדיבידואליות נשמרת, וגם כאן, למרות המעמד הרוחי העילאי שבו הם שרויים, הם מנהלים דיונים ביניהם כדי לברר מהי שיטת הפעולה הטובה ביותר. זהו חוג דמוקרטי לעילא המחליט על דעת הרוב. זאת כמובן הערה שטחית מהבחינה של האינטליגנציה האנושית – היישויות המשתתפות בחוג הנעלה הזה מחוננות במצבי תודעה שלבני האדם אין כלל מושג אודותיהם.
לקורא התמים המתבונן בסיפור הזה, הדיון הזה נראה משונה. האדם המוגבל אברהם מנהל וויכוח קשה עם היישות העילאית "אלוהים" – היודעת-כל, ולשם מה צריך לעמוד מולה ולשאול שאלות? למעשה באמצעיות הדיון הזה אברהם שב ומכונן את הקשר בין ההירארכיות הפועלות בקוסמוס, הוא מקשר בין הספירה הארצית לבין הספירה הרוחית. הניתוק הזה, אותו יזמו בני האדם, גרם לכך שאנו חשים שאנו ניצבים כנגד איזו ישות כבירה, מצב של שניות, מצב של אנחנו ו"אתה" או אנחנו ו"הם". אין זהו המצב האמיתי של המונותיאיזם, שהינו אחדות אחת כוללת של אינסוף האינדיבידואלים תחת ההנהגה של תודעת-עליון. התודעה הזאת היא למעשה סך כל היישויות הפועלות ביקום בהרמוניה מוחלטת. אברהם מאפשר בכך לתנועה הקוסמית להמשיך ולזרום, אפילו באופן מינימאלי, ומונע בכך את התנפצותו של המנוע הקוסמי. (ראה נספח למטה).
אפשר לדמות זאת למחולל זרם הפועל בכל העצמה מצד אחד, ובאמצעות מערכת של כבלים הוא מחובר לאמצעי תאורה. הכבלים מנותקים, מערכת התאורה מושבתת, המנוע ממשיך לעבוד בכל העצמה ודוחס כל העת אנרגיה למערכת. האנרגיה הזאת חייבת להשתחרר, אחרת המערכת תתפוצץ. בני האדם הם אלו האחראים לתקינותה של מערכת הכבלים.
פרק יט
יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ–אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל-הַכִּכָּר: הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה. יח וַיֹּאמֶר לוֹט, אֲלֵהֶם: אַל-נָא, אֲדֹנָי. יט הִנֵּה-נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן, בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי, לְהַחֲיוֹת אֶת-נַפְשִׁי; וְאָנֹכִי, לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה–פֶּן-תִּדְבָּקַנִי הָרָעָה, וָמַתִּי. כ הִנֵּה-נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה, לָנוּס שָׁמָּה–וְהִוא מִצְעָר; אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא–וּתְחִי נַפְשִׁי. כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו–הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ, גַּם לַדָּבָר הַזֶּה: לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת-הָעִיר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. כב מַהֵר, הִמָּלֵט שָׁמָּה, כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר, עַד-בֹּאֲךָ שָׁמָּה; עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הָעִיר, צוֹעַר. כג הַשֶּׁמֶשׁ, יָצָא עַל-הָאָרֶץ; וְלוֹט, בָּא צֹעֲרָה. כד וַיהוָה, הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה–גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת יְהוָה, מִן-הַשָּׁמָיִם. כה וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. כו וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח.
כאשר בני האדם הפנו את מבטם אחורה – המערכות הפועלות בבריאה נראות להם כעויינות ומתחרות זו בזו. זה מזכיר לי את המשל אודות אשת לוט – היא הפנתה את מבטה אחורה והפכה לנציב מלח – למינראל. זה המצב של המין האנושי בו הוא מצוי כיום – בני האדם הולכים ושוקעים אל תחתיות הבריאה, המינראלים, במקום להתעלות אל מרומי תודעת-העל.
עצמתו של אברהם שגם כאדם בודד הייתה לו היכולת לאפשר למערכת הקוסמית להמשיך ולעבוד. אולם זהו מצב מינימאלי – זוהי חובתנו הקוסמית, איננו יכולים להמשיך ולהתחמק מהאחריות המוטלת עלינו. אם מספר מינימאלי של בני אדם יחליטו לשקם את המערכת, המצב האנושי עלי אדמות ישתנה ללא הכר.
סיפור המתאים לעלילת מדע בדיוני, כך כנראה נראים הדברים האלה לרוב בני האדם. אולם זוהי האמת. אפשר להוכיח זאת, אולם תוצאת ההוכחה תהיה מרה ונמהרת עבור המין האנושי. לא תהיה אפשרות ללכת אחורה.
סדום – הממצאים הארכיאולוגים
ממצאים שנחשפו לאחרונה בדרום ירדן, על ידי ארכיאולוגים אמריקאים שחופרים בתל אל-חמאם, עשויים להעיד על כך שהעיר הידועה לשמצה ככל הנראה לא נחרבה לחלוטין. "מצאנו מבנים עתיקים וחפצים החושפים עיר-מדינה ענקית מתקופת הברונזה", אומר ראש צוות החפירה.
סדום נחשבת ל"עיר אבודה", והיא אמורה להוות דוגמא ומופת לעיר בתקופת הברונזה (האלף השלישי לפנה"ס). הממצאים, אם אכן יאושרו כחלק מהעיר הקדומה, הם בעלי חשיבות עליונה לעולם הארכיאולוגיה. סדום אמורה להוות אוצר של ממש בכל הנוגע לידע הארכיאולוגי על האופן שבו נוצרו ותפקדו ערי מדינה בתקופה שבין 3,500 ל-1,540 לפני הספירה. (אברהם מופיע לפני כשלשת אלפים ושבע מאות שנים)
צוות בראשות פרופסור סטיב קולינס מאוניברסיטת דרום-מערב טריניטי בניו מקסיקו, חשף הריסות שאותן הוא מאמין שניתן לשייך לסדום, זאת אחרי עשר שנים של חפירות באזור תל אל-חמאם הנמצא בבקעת הירדן. "צוות החפירות חשף מכרה זהב של מבנים מונומנטליים עתיקים וחפצים החושפים עיר-מדינה ענקית מתקופת הברונזה ששלטה בכל אזור דרום בקעת הירדן, אפילו בתקופה שבה ערים רבות גדולות אחרות בארץ הקודש ננטשו או שכוחן נפגע באופן משמעותי", אמר קולינס. החפירה האחרונה הייתה העשירית שנעשתה במקום, וקולינס עובד באזור מאז שנת 2005.
"מעט מאוד היה ידוע על תקופת הברונזה באזור בדרום בקעת הירדן לפני שהחלנו בחפירות שם לפני עשר שנים", הוא מוסיף. "רוב המפות הארכיאולוגיות של האזור היו ריקות לגמרי, או כמעט לגמרי. מה שיש לנו כעת בידיים זו עיר-מדינה גדולה שלא הייתה מוכרת למדע כלל לפני שהפרויקט שלנו החל".
אך האם אכן מדובר בעיר החטאים המקראית? לאחר שערך השוואה של הממצאים שהתגלו בחפירה האחרונה לאלה שנמצאו בערים עתיקות סמוכות, קולינס בטוח שהוא מצא את המקום הנכון. "תל אל-חמאם נראה כמתאים לכל קריטריון של העיר סדום כפי שאלה מופיעים במקרא", הוא אומר. "התיאוריה, בהתבסס של הטקסטים המקראיים, היא שסדום היתה העיר הגדולה ביותר מבין מה שמכונה בתנ"ך 'ערי הכיכר' ששכנו ממזרח לנהר הירדן. לכן האמנו שמי שרוצה למצוא אותה – צריך לחפש את העיר הגדולה ביותר באזור שהייתה קיימת בתקופת הברונזה, בזמנם של אברהם ולוט". הוא מוסיף כי "לא הייתה שאלה בכלל שאזור תל אל-חמאם הוא המתאים לכך, שכן הוא גדול פי חמישה עד עשרה מכל אתר אחר באזור מאותה התקופה".
האתר שנחפר בנוי מעיר עילית ועיר תחתית. נחשף בו קיר בעובי של 5.2 מטר וגובה של 10 מטרים העשוי לבני בוץ. בין יתר הממצאים נמצאו שערים, אזור פולחן, מגדלים וכיכר מרכזית. אזור מסוים אף מוקף בסוללת מיגון ענקית. "ההקמה דרשה מיליוני לבנים ומספר גדול של עובדים", הוא אומר. "המבנה מיתמר מעל העיר התחתית, והוא נועד להגן על האליטות העשירות של העיר מאיומים חיצוניים".
הממצאים גם מעידים על כך שהחיים בעיר הגיעו לסיום פתאומי מתישהו בסביבות סוף תקופת הברונזה התיכונה. קולינס אמר כי הוא מקווה שמחקר נוסף והמשך החפירות יחשפו את המסתורין שאופף את העיר, אשר החיים בה נפסקו ברגע אחד.
הארכיאולוג פיליפ סילביאן מאוניברסיטת Trinity Southwest שבאלבקרקי, ניו מקסיקו, שוחח על המחקר שלו בנושא בשבוע שעבר בכנס השנתי של בתי הספר האמריקאים למחקר המזרח. סילביאן ביצע חפירות בחמישה אתרים גדולים בצד הירדני של נהר הירדן. לדבריו, הגבעה המזרחית המעגלית, שאורכה 40 קמ"ר, הייתה מישור פורה ומאוכלס במשך לפחות 2,500 שנים. אסון מסוים שאירע לפני 3,700 שנה הביאו לסיומה הפתאומי ולמחיקה של כ-40 עד 65 אלף אנשים שהתגוררו באזור באותו זמן.
קולינס חיפש את מקום העיר סדום שנים רבות, כמו חוקרים רבים אחרים. הדעה היתה שהעיר שכנה בדרום ים המלח, אבל בהסתמכו על התיאורים הגיאוגרפיים בתנך, הוא לבסוף הגיע למסקנה שהעיר נמצאת בצפון ים המלח, באיזור המתאים ביותר לתיאור התנכי. כיכר הירדן נמצאת בצפון ים המלח, ולא יכולה להיות בדרומו, כיוון ששם יש שפע מים וגם האיזור מתאים לתיאור בתנך. העיר הידועה כיום כתל אל חמאם, הושמדה בבת אחת על ידי אסון רב ממדים. באתר התגלו אבנים עם זיגוג שנוצר רק בעקבות פיצוץ אטומי או משהו שווה ערך בעצמתו, כמו פיצוץ של מטאוריט גדול מעל העיר. אבנים כאלו התגלו בעקבות הניסויים האטומיים בארצות הברית, ונדרשת טמפרטורה של כארבעת אלפי מעלות כדי ליצור את הזיגוג הייחודי הזה.
תל אל חמאם
כיכר הירדן
וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם–מְצַחֵק. י וַתֹּאמֶר, לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת, וְאֶת-בְּנָהּ: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ–כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא.
כאן מופיע הצורך להחליט החלטה קשה, שאיננה נראית מוסרית בעליל. לגרש למדבר את הבן שלכאורה הוא גורם מטריד לבן של שרה, החפצה שהוא זה שיירש את אברהם. לכאורה עוד סיכסוך על רכוש, (אברהם היה אמיד ביותר) אולם העניין כאן הוא מהבחינה הרוחית. יצחק תפקידו לקיים את שושלת הבל עלי אדמות, וחייבת להיות לו עדיפות. אין זה צודק, מבחינת הראייה הצרה של בני האדם, אולם זהו המהלך הנכון. אנו נראה בהמשך החלטות קשות שנראות כבלתי מוסריות מזווית הראייה הצרה של בני האדם, אולם כדי להבינן צריך ראייה רחבה המשתרעת לאורך תקופות קיומיות ארוכות, הבנה מעמיקה בתוכנית הקוסמית וקשר בלתי אמצעי עם חברי החוג שאותו אני מכנה יהווה-אלוהים. לאדם הרגיל אין כיום שום ראיה כזאת עלי אדמות.
כאן מוגשמת התוכנית האלוהית של יצירת אומה בת שתי פנים: האומה הישראלית והאומה הישמעאלית, שלשתיהן תפקיד מרכזי בשיקום המין האנושי. האומה הישראלית אמורה לחולל את המעגל הרוחי של בני-הבל, האמורים למקד את התודעה של בני האדם בתודעת-העל, שהיא מטרת הבריאה, ובני ישמעאל, אמורים לכונן את המעגל של בני קין, האמורים לכונן את הגדר הפיזית סביב בני הבל, ובספורנו, בני ישראל. זאת הייתה התכנית האלוהית שאמורה הייתה לצאת לפועל באמצעות אברהם. היא התגשמה חלקית בלבד כאשר נוצרו שתי האומות האלו באופן גשמי, אולם העבודה הרוחית שהייתה אמורה להתבצע באמצעותן, כמעט ולא יצאה אל הפועל. שתי האומות האלו חייבות לעבוד בשיתוף ובהרמוניה – בדומה לשני החדרים שבלב, שבלעדיהם לא יוכל הגוף הפיזי להתקיים, שניהם נחוצים. אין כאן עניין מי חשוב יותר או פחות.
ט
עקידת יצחק
פרק כ"ב
א וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ב וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.
אני מודה שניסיתי להתחמק מלעסוק בתמונה הנוראית הזאת המצויירת בתורה בצבעים כל כך עזים. אני כותב את המחשבות שזורמות בנפשי בחופשיות כפי שהן.
חכמים דשו בסיפור הזה לאורך הדורות, מה כבר אפשר לחדש כאן?
אנסה להתבונן בתמונה הזאת כפי שהצעתי למעלה – אלו אלגוריות לתהליכים פנימיים בתוכנו, התורה עוסקת בפסיכולוגיה של המעמקים, סיפורי התורה הינם מראות הדורשות התבוננות פנימית אישית.
אברהם הינו חבר בלתי נפרד מהחוג שאני מכנה אותו יהווה-אלהים, הוא התנדב מרצונו לוותר על מעמדו הנישא כדי לסייע למין האנושי שהגיע אל סוף דרכו. הרעיון ש"אלהים" הינו מעין ישות ערטילאית השוכנת אי שם מעבר לעננים, הינה ילדותית; התפיסה השלטת בדתות השונות אודות "אלהים" – אין לה דבר עם המציאות. תפקידו של אברהם זה לחדש את המעגלים הרוחיים עלי אדמות, וגם להוציא לפועל את החלטות חברי חוג יהווה-אלהים. הוא ממלא אחרי ההחלטות האלה באופן כמעט אוטומאטי – עליו לשחוט את בנו יחידו שעבורו התפלל כל חייו, ואם ימות, למעשה כל מהלך חייו עלול לרדת לטמיון. זה נשמע די מטורף שהיישות הזאת אותה אנו מכנים בשם אלהים, יישות של אהבה וחסד עילאיים, עולה בדעתה רעיון כל כך מטורף.
ההנחיות האלו של האלהים לאורך סיפורי התורה, נראים לא פעם אכזריים, ואפילו מטורפים. הוא נראה לכאורה כיישות אכזרית צמאת דם. למעשה זוהי מראה המונחת לפנינו – אנחנו הם היישויות האכזריות וצמאות הדם.
אברהם מייצג את חוג יהווה-אלהים – יצחק מייצג את המין האנושי. המין האנושי עקד את עצמו על מזבח פולחן הספירה הארצית, ועומד לשחוט את עצמו סופית – המין האנושי גמר אומר להתאבד רוחית. זה מה שמתרחש כאן, עלי אדמות, בקצרה. צריך להתבונן בסיפורי התורה כפי שמתבוננים במראה – במראה הכל למעשה הפוך – הימין הוא שמאל והשמאל הוא ימין. ל"אלהים" אין שום צורך לנסות את אברהם, שהוא כבר חבר בכיר בחוג יהווה –אלהים. מי שעומד בנסיון הוא המין האנושי המסומל על ידי יצחק.
רמת התודעה שבה נמצא אברהם שקולה למכלול רמות התודעה של כל המין האנושי, לו פעלו כל בני האדם יחדיו בהרמוניה מוחלטת. לפיכך יש לו גם היכולת לאזן את כל מעשי בני האדם. כאשר הוא מבצע את סיפור העקידה, קושר את בנו יחידו על המזבח, ואוחז את המאכלת בכוונה גמורה לשחוט את יצחק, הרי שבאותו רגע השוק האדיר הזה שמתחולל בנפשו של הילד מפורר את משקעי חשכת התהום בנפשו של יצחק, ומכשירה אותו להמשך ההתאמנות הרוחית, שהיא בלתי אפשרית כל עוד המצבור הזה איננו נמחק או לפחות מזדעזע ונחלש. יצחק מקבל על עצמו את האחריות על המין האנושי אותו בא להושיע אברהם, אולם אין זאת הישועה שהאדם הרגיל מצפה לה מכוח הבנתו המוגבלת. הוא שואף להיות מאושר, לחיות בשלווה נטולת דאגות, נטולת שום מאמץ רוחי. הרעיון השכיח בקרב בני האדם שהתנאים עלי אדמות – לו היה אלוהים – שהכל אמור להיות ירוק וורוד, אין שום מחלות, אין שום דאגות, כולם חיים לנצח בעושר ובאושר – זה רעיון ילדותי ומטופש. הרעיון הזה מבוסס על התעלמות מתכלית הבריאה, אולם הבריאה איננה יכולה להרשות מצב כזה.
מה שמשיג כאן אברהם הוא שינוי מהלך ההיסטוריה האנושית, שכנראה עמדה בפני הכחדה – ויצירת האפשרות להמשכת המהלכים האבולוציוניים. הוא רואה את מאות ואלפי האנשים שהשכילו בהמשך לטפס במעלה "סולם יעקב" (ראו בהמשך) ולהגשים את מטרת הבריאה, וההגשמה הזאת ראויה לכל קרבן.
אברהם י
למעשה המין האנושי הגיע לסוף דרכו כבר לפני זמן רב – סיפור המבול הוא רק אפיזודה אחת משואות רבות שפקדו את כדור הארץ ותושביו מחמת התנהגות בני האדם. מזווית הראייה של חוקי הקוסמוס הקרים – שאינם ידועים למדע, ושהמדע הפיזיקאלי לעולם לא יגיע אליהם – המין האנושי דן את עצמו להכחדה. בני האדם שברו למעשה את "סולם יעקב" ויצרו מצב בלתי אפשרי. זאת הייתה החלטה מטורפת של בני האדם – בספירה הזאת אפשר להחליט החלטות כאלו – אולם לכל החלטה יש מחיר. סיפור העקידה איננו אלא מראה לטירופם של בני האדם. שבירת "סולם יעקב" משמעותה שהמסע האבולוציוני של אינסוף האינדיבידואלים בקוסמוס לא יוכל להמשיך. מה שקורה הוא, שאינסוף האינדיבידואלים נדחפים בכוח אינסופי להשלמת המסע הזה, דבר שיוצר לחץ עצום על המחסום אותו יצרו בני האדם בבערותם ובטימטומם. הלחץ הזה שהולך ומתגבר עד אינסוף עלול לפוצץ את הבריאה, והתוצאה תהיה קטסטרופה שכל השואות שהתרחשו עלי אדמות יתגמדו כאין. אפשר להמשיל זאת לסכר הנבנה כדי לחסום את שטפו של נהר. אולם זהו נהר אינסופי שעצמתו אינסופית, ודינו של הסכר לקרוס.
אפשר לראות את הקוסמוס כמעין דינמו כביר המחולל אנרגיה. הקוסמוס נע ללא הרף, ולכן כל האינדיבידואלים שבבריאה מחוייבים לנוע, והתנועה הזאת מכוונת לכיוון מסויים. אם תנועה אינסופית נתקלת בקיר, אז קיימות שתי אפשרויות – או שהתנועה תיפסק, או שהקיר יתמוטט. התנועה הקוסמית לא תפסק, והקיר, או הסכר העבה אותו כוננו בני האדם עלי אדמות, חייב להתמוטט.
מזבח האבן מסמל את השפל אליו נפל המין האנושי – הפיל את עצמו למעשה. חייבים לזכור כל העת שכל מה שמתרחש עלי אדמות הינו פרי הבחירה החופשית שלנו. האבן או המינראלים היא הספירה הראשונה אליה נכנסים האינדיבידואלים במסע אל תודעת-העל. המין האנושי שקוע בסגידה לאבן – ארמונות נבנים מאבן, וככל שהאבן עשויה באופן אמנותי מוצלח יותר, כך היא מפגינה את הצלחתו הארצית של האדם. אין זה דבר שלילי – כל הבעיה היא מוקד התודעה. מבנים בעלי ערך אמנותי-רוחי גבוה המשרים על המתבוננים לקחת אחריות ולהתחיל לשרת את מטרות הבריאה הינם בהחלט מבורכים. הבעיה היא שכבר אלפים רבים בשנים בני האדם סוגדים לספירה הארצית, ובכך הם עוקדים את עצמם על מזבח האבן. הפלנטה היא לכאורה כדור מינראלים, שחלקם נמצאים במצבי צבירה שונים, ולכאורה חסרי רגשות ותודעה. אין כך הדבר.
כפי שראינו מלמעלה, בני האדם נפלו מספירת האדם האחראית למהלכים האבולוציוניים עלי אדמות, אל ספירת בעלי החיים, המשיכו ליפול אל ספירת הצמחים (המסומל בעובדה שאנו מתלבשים), ולבסוף נפלו אל הספירה הבסיסית המרכיבה את הבריאה עלי אדמות – ספירת המינרלים המיוצגת על ידי האבן במקרה זה. הכסף, לו סוגדים בני האדם, מיוצר בדרך כלל ממינרל כלשהו, כמו זהב וכסף, הנחשבים למתכות נדירות.
הבעיה היא פסיכולוגית, וסיפור העקידה הוא דרמה פסיכולוגית, דרמה מטורפת, אבל דרמה הדורשת התבוננות פנימית מצד כל אחד מאיתנו. הפסיכולוגיה המודרנית, שהחלה לבחון במידת מה את מעמקי התת מודע, רק מגרדת את הנושא באופן שטחי. כל עוד לא ברור לפסיכולוג מטרת הבריאה, והבעייתיות של מחשכי התת מודע, הרי שכל מה שהוא יעשה יהיה שטחי ולא יביא מזור לשורש הבעיה.
בסיפור העקידה בחרו למעשה בני האדם את השיטה שבה יתקדמו מהבחינה הרוחית – אי אפשר להתקדם כל עוד עומס מחשכי התת מודע מונע מבעד ההתקדמות הזאת, ולכן הוא חייב להתפרק ולההרס. אפשר לעשות זאת עם חכמה רוחית, שאותה באה התורה למעשה להנחיל, או מתוך סבל רב; בחרנו בטיפשותנו את הדרך השניה.
מה אברהם משיג כאן למעשה? הוא משחרר את הפקק אותו יצרו בני האדם ומאפשר לזרימה מחודשת של מעגלי הבריאה, לא כפי שאמורה להיות התוכנית אותה בני האדם אמורים להוציא לפועל, אולם מספיק כדי שהבריאה לא תתפוצץ. הפרינציפ הזה אותו מייצג אברהם שב וחוזר עלי אדמות ברגעים קריטיים כדי לשחרר את הלחץ מהסכר שאנו בונים. מישהו מאותו חוג עילאי מתנדב למשימה הזאת, ופועל בדרך כלל בסתר, כיוון שבעת שהוא פועל בגלוי, בני האדם בונים סביבו איזו דת כדי לשלוט בהמונים באמצעות פחד.
אברהם יא
אלפי שנים לפני אברהם כבר עסקו בני האדם בקטילה שיטתית זה את זה. הם מנסים להשמיד את בני האדם הרעים – בני אדם המקרינים את מחשכי התת מודע שלהם ונראים כמפלצות. אולם גם הצד השני הנלחם לכאורה ברעים, מצבו איננו טוב יותר, ולכן הרוע רק הולך ומתגבר. כאשר בני אדם נלחמים זה בזה, השוק העצום אותו הם חווים, מערער במשהו את משקעי התת מודע, והדבר מאפשר התחדשות נפשית. אולם באותו זמן, מאחר והאנשים פועלים מתוך בערות, נוצרים משקעים חדשים המשעבדים את בני האדם בעצמה רבה יותר.
אין זאת מלחמה של בני אור בבני חושך –אלא של בני חושך בבני חושך. בני האור אינם מנהלים כלל שום מלחמה. הם יודעים שעליהם לפעול באופן פנימי כדי להכחיד את משקעי מחשכי תת המודע שבקרבם. הם יודעים ששום מאבק חיצוני לא יפתור את הבעיה.
הפניית מוקד התודעה האנושי אל הספירה הארצית – ראיית ההצלחה האנושית עלי אדמות באיסוף מינראלים – גרמה לאדם ליפול ממעמדו הרוחי הרם אל מתחת לעולם הבהמות. בני האדם הפכו את עצמם לבהמות מדברות. השאלה היא, מבחינת היישויות העילאיות אותן אני מכנה בשם "חוג יהווה-אלוהים", כיצד לעזור לבני האדם?
אברהם למעשה מנסה להפסיק את המשחק המטורף הזה של בני האדם – הרי זה דומה להוצאת קוץ שנתקע בבשר באמצעות קוץ אחר. מאחר והוא מחונן בכושר ראיה מאות שנים קדימה, ואולי הרבה יותר, הוא מכונן באמצעות בנו יצחק את האפשרות לחידוש המנגנון להכחדת משקעי מחשכי התת מודע באופן הגיוני, טבעי והדורש מידה מינימאלית של כאבים.
השושלת המשפחתית שבנה אברהם כפי שהיא מתוארת בתורה, הינה למעשה קבוצה של בני אדם, החברים בחוג יהווה-אלהים, שהחליטו לקחת על עצמם את עול האחריות לשיקום המין האנושי. זה למעשה תכלית סיפורי התורה עד הרבן משה, ולמעשה עד סוף חורבן בית ראשון.
אברהם מחולל עוד דבר שלא היה מקודם – הוא הופך את הטירוף של בני האדם למכשיר בשירות העבודה הרוחית. בני האדם בתקופתו, וגם הרבה לפניו ולמעשה עד ימינו אלה – מקריבים את ילדיהם על מזבח הסגידה למינראלים. בזמנו נהגו להניח את הילד על זרועות מתכת מלובנות של פסל, המייצג איזו מטרה הזויה שהמציאו בני האדם, או לשלוח אותם לשדות הקרב אודות שליטה במינראלים כאלה ואחרים, שליטה בטריטוריות של אדמה (מינראלים) וכן הלאה.
הוא מתעל את מעשיהם המטורפים של בני האדם לכלי המסייע בהכחדת משקעי החושך של התת מודע, ובכך מאפשר המשך אבולוציוני מסויים בתנועת הקוסמוס.
תחושתי הפנימית היא שקיימים עוד רבדים נסתרים לסיפור הזה, אולם לשפה האנושית אין היכולת לבטא זאת. המראות שאני רואה כאן, אין לתודעה האנושית היכולת לתארן. וכך כנראה נכון הדבר לתמונות אחרות שתיארתי למעלה – שהן אינן אלא צל של מה שבאמת מסתתר מאחוריהן.
פרק כה א וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. … ה וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. ז וְאֵלֶּה, יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם–אֲשֶׁר-חָי: מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה, וְחָמֵשׁ שָׁנִים. ח וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ; וַיֵּאָסֶף, אֶל-עַמָּיו. ט וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל, בָּנָיו, אֶל-מְעָרַת, הַמַּכְפֵּלָה: …. יא וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ; וַיֵּשֶׁב יִצְחָק, עִם-בְּאֵר לַחַי רֹאִי. {פ}
אברהם "נפטר" שבע – כמובן שהאינדיבידואל האדיר הזה לא מת לעולם, ומה העניין שבע כאן? איש כל כך אמיד היה רעב אי פעם? אלא המילה שבע כאן באה לבטא כי משימתו הרוחית יצאה לפועל במאת אחוזי ההצלחה.
יצחק וישמעאל קוברים את אביהם אברהם – שני העמים האלו שאנו רואים היום – היהודים והערבים, הינם צאצאים של אותו אב. אולם אנו רואים כאן תוספת קטנה – אלהים מברך את יצחק – יצחק הוא זה האמור להמשיך בשימור וטיפוח שושלת תודעת-הבל. ברכה משמעותה חניכת האדם לתפקידו הרוחי, וקבלתו לחוג יהווה-אלוהים. הייעוד של יצחק וישמעאל לכונן יחדיו את התזמורת האלוהית – כל מערך מוזיקלי מורכב משנים עשר צלילים, וכך נוצרה האפשרות של כל המנעד בן עשרים וארבעה צלילים העשוי לחולל את האנרגיה שתשקם את התודעה האנושית עלי אדמות.
יב וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל, בֶּן-אַבְרָהָם: אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית, שִׁפְחַת שָׂרָה–לְאַבְרָהָם. יג וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, בִּשְׁמֹתָם, לְתוֹלְדֹתָם: בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת, וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם. יד וּמִשְׁמָע וְדוּמָה, וּמַשָּׂא. טו חֲדַד וְתֵימָא, יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה. טז אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל, וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם, בְּחַצְרֵיהֶם, וּבְטִירֹתָם–שְׁנֵים-עָשָׂר נְשִׂיאִם, לְאֻמֹּתָם.