יוסף

יוסף – הפסיכולוג הראשון

בראשית פרק ל"ז – נון

אנחנו נמשיך מכאן עד סוף ספר בראשית. במאמרים הקודמים שפירסמנו הבאנו ראיות לכך שהסיפור הזה, על יוסף במצרים, מעוגן בעובדות היסטוריות וארכיאולוגיות. זהו אחד מהסיפורים המקסימים והנוראים הכלולים בתורה. יוסף נולד עם תודעת הבל – הוא חבר בחוג של יהווה-אלוהים. הוא אמור היה להוות את הגרעין והמוקד של המעגל הרוחי אותו היו אמורים לכונן שנים עשר השבטים.  אֶחיו, שנולדו עם תודעת הבל וקין מעורבת, מקנאים בנער החולמני, שאביו, ישראל – איש-האלוהים, אוהב אותו כאהבת רחל. הסיפור הבלתי נגמר עם קין שב ומתחולל כל פעם מחדש – קין קם על הבל אחיו להרגו. קין והבל שבים ונולדים כל פעם מחדש – הבל מחוייב לסייע לקין שרצח אותו באפיזודה הקודמת, והבריאה מחוייבת לתת לקין הזדמנות לשקם את מעמדו הרוחי.

אני כותב את הדברים האלה באופן ספונטאני- אין זאת כתיבה אקדמית, שבה הכותב מסתגר בין ערימות הספרים ומנסה ליצור סינתיזה חדשה של הדברים. אני התחלתי להסתכל על סיפורי התורה מכח ההשראה שפגעה בי לפני כעשרים שנה, וראיתי, לכאורה, את המילה הראשונה – בראשית, כאילו קמה לתחייה וחושפת את מהותה הרוחנית, כפי שהסברתי כמיטב יכולתי בתחילה. לאותיות ולמילים בעבריות כוחות שאין לשפות אחרות, אולם לצערינו היכולות האלו כמעט אבדו במרוצת הדורות. מה שראיתי היה לכאורה התנפצות האינסוף לאינספור אינדיבידואלים, הנפלטים אל אינסוף הבריאה, ומאותו הרגע הם שואפים לחזור לאחדות הראשונית, אבל עם תודעת-על, או מה שהתורה מכנה בהמשך כ-"אלוהים", שזוהי להבנתי מטאפורה למהות שאותה עלינו להגשים בבריאה.

(במאמר מוסגר – שונאי ישראל משתמשים בסיפורים הקשים האלו הכלולים בתורה כדי לנגח את עם ישראל, אולם הם רק מנגחים את עצמם. העם הזה מהווה למעשה מדגם המייצג את כל המין האנושי – אנחנו כולנו השתתפנו בסיפורים האלו, בצורה כזאת או אחרת. ההירארכיה האלוהית, אותה אני מכנה כאן בשם יהווה-אלוהים, פעלה במקומות רבים בעולם במאמץ לשקם את המין האנושי למעמדו הרוחי ולתפקידו עלי אדמות – אולם בני האדם בחרו בניגוד לכך. העובדות עלי אדמות מדברות בפני עצמן – רוע, סבל, אכזריות, רשעות, אטימות וטמטום בכל מקום. בכל מקום שבו מתאספים בני אדם, שם שורר לכלוך, מחלות, פשע ושאר חוליים. כל אלו תוצאת הבחירה החופשית של כל בני האדם. אינני מעוניין, כמובן לנגח את בני האדם, וכל מה שאני מחפש במאמר הזה את הצדדים הפסיכולוגיים הנסתרים שבתורה.

העובדה שאבות האומה כללו את הסיפורים האלו, כמו פירוט כישלונות רבים אחרים, מוכיחים בעקיפין את אמיתות התורה. לאנשים האלו היה אומץ לב ויושרה העומדים מעל לכל. מנהיגי האומה יכלו למחוק או לשכתב את הסיפורים האלו לפני 2500 שנה, דבר שהיה מונע בהמשך סבל רב מעם ישראל. סיפורי התורה נוגעים ברבדים הפסיכולוגיים העמוקים ביותר של כולנו, ועלינו להתבונן בדברים ולהסיק מסקנות. התורה הינה למעשה מראה שאנחנו מחוייבים להישיר אליה מבט ולראות את המציאות שבה אנו מצויים, ולהתבונן ללא מורא. בהמשך נדון בתופעה הזאת של שנאת עם ישראל – זוהי מחלה, ממנה סובלים רבים. כל תופעת השנאה היא סימפטום למחלה נפשית. אדם השונא אדם אחר הינו למעשה שונא פן סמוי בקרבו אותו מייצג האדם האחר.

 

יוסף – הפסיכולוג הראשון ב

הסיפור של יוסף ואחיו הוא ללא ספק אחד מהסיפורים המופלאים ביותר בתולדות הסיפורת העולמית, ולדעתי, אחת האפיזודות המרכזיות, אם לא המרכזית, בספר התורה ובתנך בכלל. לדעתי בפרק המצורף למטה נחקק עתידו וגורלו של עם ישראל, ושל המין האנושי כולו. עד כאן הופיעו צמדי אחים – ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב, המסמלים את המצבים הרוחניים של קין והבל, שהם שני הצדדים הנפשיים הפנימיים של כל אחד מאיתנו. אולם כדי להתחיל לשקם את האנושות, חייב להיווצר מעין מנגנון אנושי של שנים עשר אנשים הפועלים יחדיו בהרמוניה, בדומה לתזמורת, שעליה מנצח אדם שהוא מתקדם מהבחינה הרוחית.

לז א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן… יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן…  וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-דִּבָּתָם רָעָה, אֶל-אֲבִיהֶם.  ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו -כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא, לוֹ; וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.

המהלך שהחל בו אברהם בתהליך שיקום האנושות, מגיע לשיאו עם הופעת שנים עשר בני יעקב – ישראל, שעליהם להתחיל לשקם את התזמורת האלוהית עלי אדמות. אולם כבר מההתחלה, התהליך מתחיל ברגל שמאל. הנער יוסף, שהוא אמור לייצג את הבל במערכת הזאת – הפן הרוחי – בה בשעה שעשרת האחים (כנראה שגם בנימין ייצג את הפן של הבל) אמורים לייצג את הפן של קין – הפן הארצי, החומרי. שני הניגודים האלו חייבים לפעול יחדיו בהרמוניה אם אנו חפצים לכונן מערכת אנושית שתפעל בהרמוניה עם הריתמוס הקוסמי. יוסף הנער המפונק, כנראה איננו זהיר בלשונו, כנראה צודק, אבל עדיין לא חכם. חכם נזהר בדבריו,  חושב היטב לפני שמוציא מילה. אין כך הדבר בנערים, לעתים קרובות, הפועלים מכוח דחפים פנימיים. אנו רואים בסיפורי התורה אלגוריות לתהליכים נפשיים המתרחשים בתוכינו כל העת. הפרק הזה, שנראה לי כמכריע בתולדות עם ישראל, מתאר סיטואציה שמתרחשת כל העת.

.  ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.  ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, וַיַּגֵּד לְאֶחָיו; וַיּוֹסִפוּ עוֹד, שְׂנֹא אֹתוֹ.  ו וַיֹּאמֶר, אֲלֵיהֶם:  שִׁמְעוּ-נָא, הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.  ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים, בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה, וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.  ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אֶחָיו, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ; וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ, עַל-חֲלֹמֹתָיו וְעַל-דְּבָרָיו.  ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר, וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים, מִשְׁתַּחֲוִים לִי.  י וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ, אָרְצָה.  

יוסף בחזיונותיו שנראים לבני משפחתו, וגם לישראל, כמשובות נעורים, מביא על עצמו תחושת כעס ושנאה מבני משפחתו, גם מישראל, לכאורה, שהוא אדם שהגיע לתודעה אלוהית. בתודעה כזאת האדם אמור לדעת מעבר למה שהאדם הרגיל רואה. הוא צריך לדעת שיוסף אמור להיות המנצח של המקהלה, שהוא כבר חבר במה שאני מכנה חוג י-ה-וו-ה אלוהים, המערכת של היישויות העילאיות הפועלות כדי לשקם את המין האנושי. אולם מסיבותיו הוא, ישראל משתמש כאן במעמדו כיעקב – האדם המוגבל, שלכאורה איננו רואה מעבר למסך.

יא וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.  יב וַיֵּלְכוּ, אֶחָיו, לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אֲבִיהֶם, בִּשְׁכֶם.  יג וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם–לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם; וַיֹּאמֶר לוֹ, הִנֵּנִי….  וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו, וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.  יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.  יט וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא.  כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.  כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם; וַיֹּאמֶר, לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.  כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן, אַל-תִּשְׁפְּכוּ-דָם -הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל-הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל-תִּשְׁלְחוּ-בוֹ:  לְמַעַן, הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם, לַהֲשִׁיבוֹ, אֶל-אָבִיו.

הסיפור של קין והבל שב ומתרחש שוב ושוב, וגם כאן האחים מתנכלים להמית את הנער המעצבן, לא קוראים לו לשיחת הבהרה, יוסף מכוח אישיותו דוחף על פני השטח יצרים אפלים הטמונים עמוק בנפש אחיו, המייצגים כאן את המין האנושי שנפל ממעמדו הרוחי.

יוסף – הפסיכולוג הראשון ג

שנים עשר בני ישראל – כולם אמורים להיות חברים בחוג "י-הוו-ה א-לוהים", כפי שאני נוהג לכנות את ההירארכיה העילאית המנהיגה את העולם. מאחר ואיננו חווים זאת, הרי שנשאלת השאלה ההכרחית, מאיפוא מומצא הדבר הזה? לצניעות דעתי, הדברים פשוטים. למעשה כולנו מוזמנים לחוג הנעלה הזה הפתוח לכל בני האדם. תנאי הקבלה פשוט ביותר – האדם לא יכול לאפשר לשום שמץ של טינה לשכון בנפשו כלפי אף אחד, ושם תירוץ לא מתקבל. שלא  לדבר על יושרה ללא פשרות, אדם שמעדיף לההרג ולא לשקר, שמקפיד על קיום מילתו בכל מחיר, וכן הלאה. אבל התנאי הראשוני שהזכרתי הוא הבסיס, ומי שמקיים זאת, מקיים את השבת, ומי שנושא בקרבו טינה כלשהי, מחלל את השבת.

אחרי כמה דורות של מאמצים רבים והקרבה, נוצר סוף סוף מעגל של שנים עשר בני אדם, האמורים לפעול באחווה ולשקם את המין האנושי לפעילות הרמונית המאחדת את הניגודים. האב המייסד, יעקב, עבר בעצמו תהליכים נפשיים ורוחניים מפרכים ביותר עד שהשיג את הרמה התודעתית של ישראל – כאשר אדם מגיע לרמה הזאת – או אז צלם אלוהים מתגשם עלי אדמות, וזוהי תכלית הבריאה – על המין האנושי להגשים את רוח האלוהים עלי אדמות. אולם לצער כולנו, עשרת השבטים לא השכילו להטמיע בנפשם את התובנות הנעלות אותן השיג אביהם הדגול. הם כשלו לכונן בנפשם את תודעת הבל – תודעת האדם הרוחי שרואה את מטרת הקיום בהגשמת האלוהות עלי אדמות. עשרת האחים רואים בתודעת קין – האדם הארצי הממוקד בהשגים הגשמיים – את מטרת החיים. יוסף-הבל מפריע לשיגרת חייהם מכוח אישיותו וחזיונותיו, והם קמים עליו להרגו. יוסף מהווה מעין מראה המשקפת את הפן הנמוך והמכוער שלנו. קין שוב קם על הבל להרגו. הבל גם מייצג את המצפון העליון, שמטריד את מנוחת האדם החומרי, המצפון הלוחש בנפש האדם שדרכו שגויה ומעשיו אינם רצויים. היישות המדברת אל אדם וחווה, אל קין וכל אדם שאיבד את דרכו, הוא קול המצפון, שהוא קול האלוהים.

האחים קמים ומבצעים מעשה פשע מזעזע – האח הבכור מונע מבעד הרצח, אולם בהעדרו שאר האחים מוכרים את יוסף לישמעאלים – מדיינים. הזכרנו בעבר כי ישמעאל כונן גם הוא שנים עשר שבטים, והתכנית הייתה ששנים עשר שבטי ישראל יעבדו יחד עם שנים עשר שבטי ישמעאל, וכך יכוננו עלי אדמות את ההרמוניות המושלמות, בדומה לתזמורת מאוזנת היטב.

(ייתכן וברכת הבורא לאברהם עברה לישמעאלים מאחר והצילו את יוסף. כיום הם מעל ארבע מאות מיליונים, והשריד שנקרא עם ישראל, בקושי עשרה – שישה עשר מיליונים. ואם נסמוך על מקפידי הדת, החרדים, משהו כמו שנים, שלושה מיליונים)

התיאור המחריד שמובא כאן, חקק לדעתי את גורל עם ישראל, ואת גורל האנושות עד היום. מדי פעם אנו מקבלים הזדמנויות לצאת ממעגל הקסמים האכזרי שהכנסנו את עצמנו לתוכו, אולם אנו לא משכילים להתעלות מעל עצמנו. למעשה כל בני האדם עסוקים כל העת במלחמות אחים – ניצול, שיעבוד, התאכזרות; שקענו עמוק בפיצול ונבדלות כאשר איבדנו את התחושה הבסיסית שכולנו אחדות אחת, שהבורא ברא אדם, לא בני אדם. הסיפור הזה מעלה שאלות קשות אודות תפקיד האב – יעקב/ישראל, תפקיד ההשגחה – האם היא קיימת? אלו שאלות שכל ההוגים ומחפשי הדרך מתחבטים בהם לכל אורך הדורות. בהמשך נראה שהתורה מנסה להציע לנו פתרונות. גורלנו נתון בידינו.

 

 

 

  כג וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו; וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ, אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.  כד וַיִּקָּחֻהוּ- וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.  כה וַיֵּשְׁבוּ, לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד; וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים, נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט- הוֹלְכִים, לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה.  כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.  כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו.  כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת-יוֹסֵף מִן-הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת-יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים, בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף; וַיָּבִיאוּ אֶת-יוֹסֵף, מִצְרָיְמָה.  כט וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל-הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין-יוֹסֵף בַּבּוֹר; וַיִּקְרַע, אֶת-בְּגָדָיו.  ל וַיָּשָׁב אֶל-אֶחָיו, וַיֹּאמַר:  הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי-בָא.  לא וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.  לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ:  הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא- אִם-לֹא.  לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף.  לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים.  לה וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה; וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ, אָבִיו.  לו וְהַמְּדָנִים–מָכְרוּ אֹתוֹ, אֶל-מִצְרָיִם:  לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה, שַׂר הַטַּבָּחִים.

 

יוסף – הפסיכולוג הראשון ד

 

יוסף הינו חבר בחוג יהווה-אלוהים, והוא נמצא תחת השגחת חברי החוג הזה, גם ללא ידיעתו. הוא אמור לבצע משימה חיונית להמשך חיי המין האנושי, עליו לעבור השפלות וייסורים, כדי שיוכל להבין את אחיו השרויים בבערות ולעזור להם, כפי שנראה בהמשך. אנו נוכחים לדעת שיש גבול למה שאפשר להתנכל לו.

התופעה הזאת שיש אנשים שהכוחות העליונים מגינים עליהם, בה בשעה שאנשים אחרים סובלים קשות, מעלה שאלות מטרידות. נתבונן בתופעה הזאת לכל אורך סיפורי התורה, וסיפורי הנביאים שבהמשך. כעיקרון, אין לאיש יחס מיוחד, אולם קיימים מצבים מיוחדים קריטיים להמשך החיים עלי אדמות, המחייבים יחס מיוחד לאותם אנשים המוסרים את נפשם למען האנושות.

פועלות בסיפורנו ארבע דמויות עיקריות – יעקב-ישראל, עשרת האחים, יוסף ויהווה אלוהים.

עד סוף ספר בראשית אבי האומה מופיע בשם יעקב וישראל, לחילופין. לעתים קרובות באותו משפט. "יעקב" מסמל את המצב התודעתי שאליו הגיע יעקב בכוח עצמו; הוא פועל מכוח השראת אבותיו הדגולים, ובמיוחד אברהם, שתודעתו הייתה מאוחדת עם תודעת "יהווה אלוהים", המצב בו האדם מגשים את צלם אלוהים עלי אדמות. ישראל מהווה את אותו מצב תודעתי, אולם המצב הזה מוענק לאדם על ידי ההירארכיה האלוהית, כאשר האדם זכאי לכך. אז האדם שהגיע למדרגת ישראל מקבל תודעה קוסמית. הוא יודע מהי התכנית האלוהית, מה סיבת הבריאה ומטרתה. כאשר הוא מתבונן באדם, הוא יודע מה הבעיות שלו, מה העבר שלו מרגע הופעתו בבריאה, ולאן הוא ילך. אם זהו המצב, הרי שהפרקים האלו מציבים שאלות אודות התנהגותו של יעקב/ישראל. כיצד חינך את בניו? האין הוא יודע שתפקידו לכונן את הבסיס לכינון המערכת שתשקם את המין האנושי? ברור שכן, אם כך, כיצד חינך את בניו שהסיפור הזה מראה את נפילתם הקשה לקינאה המביאה אותם עד לרצון לרצוח את אחיהם, שתפקידו לנצח על התזמורת האלוהית?

התורה מביאה כמה סיפורים אודות בני יעקב – ולא מהפן המחמיא, דווקא. לוי ושמעון הורגים את כל אנשי שכם על דבר אונס אחותם. ראובן שוכב עם אשת אביו, יהודה ותמר, וכעת הסיפור עם עשרת האחים, שאין להם מחשבה שנייה אודות ביצוע רצח ממש.

התורה לא מספרת לנו כלל כיצד חינך אברהם את יצחק, אלו תובנות העביר אליו? כיצד חינך יצחק את בניו? המסרים החינוכיים מגיעים מפי ההשגחה, המכוונת את מהלכי הדברים מאחורי הקלעים. נראה כאילו האבות המייסדים אינם אלא ניצבים בסרט, המצייתים לתכנית שנקבעה מראש. הבעיה העיקרית שאת המשימה הזאת יש לבצע מכוח ההחלטה הנובעת מהבחירה החופשית, לא ייתכן שיחדור לכאן שום אלמנט של כפייה או  חובה המבוססים על פחד. הנגנים בתזמורת האלוהית מקבלים על עצמם באהבה את המשמעת והחינוך העצמי הנדרשים, הם חשים אחווה ורעות זה אל זה, ממש כאילו היו בשר ונפש מאוחדים. אנו לא רואים את האלמנטים האלו בקרב עשרת בני יעקב. אין לי ספק שהם ספגו את הערכים האלה בנערותם, אבל זה לא הופנם באופן מעשי – הם לא מסוגלים להתעלות מעבר לתחושות האנוכיות. למעשה, לצערינו, הנסיון לשקם את המין האנושי נכשל באיבו. ומכאן ואילך, עד ימינו אלה, אנו מתגלגלים במסכת ייסורים בלתי פוסקת, וכך זה יימשך עד שניקח אחריות עצמית על מהלכי הבריאה.

אולם מהפן החיובי – תכלית ההתאמנות הרוחית, שזאת מטרת התורה, לחשוף על פני השטח את הצדדים האפלים בנפשותינו, כדי שנתבונן בהם ביושרה ונעשה את הדרוש כדי למחות את המשקעים האלו כדי שנוכל להתחיל לשרת את הבריאה.

 

לט  א וְיוֹסֵף, הוּרַד מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים, אִישׁ מִצְרִי, מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים, אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.  ב וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.  ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו, כִּי יְהוָה אִתּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ.  ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו, וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ; וַיַּפְקִדֵהוּ, עַל-בֵּיתוֹ, וְכָל-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדוֹ.  ה וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי, בִּגְלַל יוֹסֵף; וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה, בְּכָל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ–בַּבַּיִת, וּבַשָּׂדֶה

יוסף – הפסיכולוג הראשון ה

יוסף עולה לגדולה בבית אדוניו פוטיפר, אולם עד מהרה אשת האדון חומדת את הנער היפהפה. יוסף מסרב להיכנע לייצר, ואפשר רק לשער מה עבר על הנער הצעיר והתוסס. הגברת מתנקמת והנער מושלך לבית האסורים. יצא מהבור, נמכר לאחד מאנשי המלכות, ונזרק שוב לבור, וכל העת יהווה אלוהים משגיח.

וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת-בֵּית הַמִּצְרִי, בִּגְלַל יוֹסֵף; וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה, בְּכָל-אֲשֶׁר יֶשׁ-לוֹ–בַּבַּיִת, וּבַשָּׂדֶה.  ו וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל; וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.  ז וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת-אֲדֹנָיו אֶת-עֵינֶיהָ, אֶל-יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי.  ח וַיְמָאֵן–וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ; וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים.  י וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ.  יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה, וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת, שָׁם–בַּבָּיִת.  יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  יג וַיְהִי, כִּרְאוֹתָהּ, כִּי-עָזַב בִּגְדוֹ, בְּיָדָהּ; וַיָּנָס, הַחוּצָה.  יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ, וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר, רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי, לְצַחֶק בָּנוּ:  בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי, וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.  טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ, כִּי-הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.  טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ, אֶצְלָהּ, עַד-בּוֹא אֲדֹנָיו, אֶל-בֵּיתוֹ.  יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:  בָּא-אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי, אֲשֶׁר-הֵבֵאתָ לָּנוּ–לְצַחֶק בִּי.  יח וַיְהִי, כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי, וַיָּנָס הַחוּצָה.  יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת-דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ, אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ; וַיִּחַר, אַפּוֹ.  כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל-בֵּית הַסֹּהַר–מְקוֹם, אֲשֶׁר-אסורי (אֲסִירֵי) הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים; וַיְהִי-שָׁם, בְּבֵית הַסֹּהַר.  כא וַיְהִי יְהוָה אֶת-יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד; וַיִּתֵּן חִנּוֹ, בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר.  כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, בְּיַד-יוֹסֵף, אֵת כָּל-הָאֲסִירִם, אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם, הוּא הָיָה עֹשֶׂה.  כג אֵין שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר, רֹאֶה אֶת-כָּל-מְאוּמָה בְּיָדוֹ, בַּאֲשֶׁר יְהוָה, אִתּוֹ; וַאֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה, יְהוָה מַצְלִיחַ. 

מושלך יוסף  לבית האסורים – תנסו לתאר איזה מקום נורא הדבר הזה. זה מקום נורא גם היום, עם תנאים מינימליים כמו חשמל ומים זורמים, פסיכולוג, רופא, שלש ארוחות ביום, טלביזיה, ספרייה ועוד תנאים המיועדים לשיקום האסיר, לכאורה. זהו שפל המדרגה שנועד להשפיל, להכאיב לצער, למחוק את כבוד האדם. שם לא היה כלום, חור מצחין וחשוך, אין מים זורמים, אין ביוב, סירחון נוראי קבוע, אנשים מסתובבים כמו מומיות, מחכים למוות הגואל. וכאן שוב, חסד ההשגחה אופף את הנער והוא עד מהרה הופך למעשה למנהל בית הסוהר.

המקום הנורא הזה, אותו המציאו בני האדם כדי לרסק ולמרר את חיי העבריינים, גם, ואולי בעיקר, אותם אנשים המבקרים את השליטים, מאתגרים אותם ומאיימים על שלטונם. אולם אם נסתכל על התופעה החולנית הזאת מהפן הרוחי, אפשר לראות שזאת למעשה הזדמנות עבור האדם לפרק את משקעי החושך המשעבדים את תודעתו, ובכך עסקנו כבר מהפרק הראשון של התורה – ורוח אלוהים מרחפת מעל התהום – התהום מייצגת כאן את מעמקי התת מודע אפופי חשכת הבערות. אחת הדרכים לטהר את חשכת מעמקי התת מודע, זה לעבור תקופה של סבל קשה, כמו בית הסוהר, מחלות קשות, מלחמות וכדומה. לצערינו כך הם הדברים, כיוון שהחלטנו, באופן מודע – לסגור את מצב גן העדן עלי אדמות, ובכך הפכנו את הספירה הזאת לגיהינום. במצב תודעת גן העדן, התת מודע לא מתמלא ברבדים חשוכים כל כך, או שאנו יודעים כיצד לפרק זאת לפני שזה ישקע ויתמצק בנפש. לא חשבנו ליצור גיהינום, חשבנו ליצור גן עדן משופר, אולם מאחר ואין לנו ראייה מרחבית, כל מה שאנו עושים במנותק ממה שאני מכנה "הנהלת העולם", שבתורה היא מכונה "יהווה אלוהים", נועד לכישלון.

תפקיד עם ישראל, בהנהגת האבות, לשוב ולכונן את המערכת הרוחית עלי אדמות, שבני האדם ישובו ויגשימו את צלם האלוהים בחייהם. אנו רואים שוב ושוב, שעתיד העולם תלוי באדם אחד. ליוסף תפקיד מכריע במאמץ הזה של הנהלת העולם בשיקום המין האנושי, אולם עליו לעבור תהליכים קשים לפני שיגיע למעמד הרוחני והממלכתי המיועד לו. עליו להתחשל, להכיר את כל רבדי העולם הנוכחי, על כל הרוע שבו, להתעלות מהנער המפונק וקצת שחצן, לאיש המלכות כפי שיועד לו.

יוסף – הפסיכולוג הראשון ו

בדרך כלל אינני מסתכל בפרשנויות ובמדרשים כאשר אני כותב את הדברים האלה. זאת כתיבה ספונטאנית, מבלי להסתכל בדבר פרט לדברי התורה. המדרשים הם אסופת סיפורים עממיים שעברו מדור לדור עד שחכמים החליטו לרשום אותם בכתובים, אחרי חורבן הבית השני. המדרש אומר שהקב"ה גזר על יוסף עשר שנות מאסר על אשר הוציא את דיבת אחיו רעה לפני אביו, ועוד שנתיים על אשר ביקש משר המשקים שידבר לפני פרעה שיחון אותו מבית הסוהר, בו הוא יושב כבר עשר שנים ללא משפט, וללא עוול בידו. היה עליו להמתין לחסד האל ולקבל את גזר דינו באהבה. כפי שאמרתי בעבר, לדעתי הכוח הבורא לא מעניש איש, אלא הוא מהווה מעין מראה שבה אנו רואים את המצב האובייקטיבי בו אנו נמצאים – המראה הזאת חושפת בפנינו את מעמקי תהומות הנפש, ללא כחל וסרק. זה דורש אומר ויושרה רבים כדי להתמודד עם הדברים, להסיק מסקנות ולבצע את השינוי הנדרש. ליוסף הנער היו כבר כל הכישורים האלו, אולם גם צדיק עליון כמוהו חייב לעבור תהליכי נפש מפרכים כדי להתייצב בעמדה הרוחית המיועדת לו – לנהל את תהליך שיקום האנושות. יוסף עצמו מהווה מראה בפני אחיו, הם לא היו מסוגלים להתמודד עם כך, והעדיפו לנפץ את המראה.

יום אחד הביאה אשת פוטיפר נערות מצריות כדי שיראו ביופיו של יוסף. "מה עשתה אשת פוטיפר? נטלה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת, כיון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף, היו חותכות את ידיהן, אמרה להן ומה אתם בשעה אחת כך, אני שבכל שעה ושעה על אחת כמה וכמה?

יוסף שעמד עד עכשיו בסירובו מתחיל לחשוש שמא אולי יחטא בחטא החמור. אשת פוטיפר עוד מעט קט, תצליח להגשים את פיסגת חלומותיה, לאחר מלחמת התשה יום יומית עם יוסף: "ויהי כדברה אליו יום יום" מאבקה מתחיל לשאת פירות, הנה היא זוכה במה שהיא רצתה כל הזמן. ברגע האחרון כשהיא כבר תופסת בבגדיו, כשהוא כבר נסחף בחטא, כמעט בועל את אשת פוטיפר, או אז: "באותה שעה באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון ואמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה בינהם, רצונך שימחה שמך מבינהם ותקרא רועה זונות?"

מה שנאמר כאן מעורר תהייה לא פשוטה בנוגע ליעקב/ישראל. האם יעקב יודע מה מתרחש? האם ישראל יודע מה גורל יוסף ואבלו על אבדן יוסף אינו אלא מעין משחק לעומת בניו, שיושבים עימו כל השנים ואוכלים עימו, כשהוא כל העת בוכה ומתאבל על בנו?

נדון בכך בהמשך.

 

מ  וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם, לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה, עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו- עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְעַל שַׂר הָאוֹפִים. וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר, …  מְקוֹם, אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם…..   וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ, בְּלַיְלָה אֶחָד….   וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף, בַּבֹּקֶר; וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים. וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר:  מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים, הַיּוֹם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרו נָא, לִי. וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ, לְיוֹסֵף; וַיֹּאמֶר לוֹ–בַּחֲלוֹמִי, וְהִנֵּה-גֶפֶן לְפָנָי. וּבַגֶּפֶן, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם; ….   וְכוֹס פַּרְעֹה, בְּיָדִי; וָאֶקַּח אֶת-הָעֲנָבִים, וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל-כּוֹס פַּרְעֹה, וָאֶתֵּן אֶת-הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף, זֶה פִּתְרֹנוֹ:  שְׁלֹשֶׁת, הַשָּׂרִגִים–שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ, וַהֲשִׁיבְךָ, עַל-כַּנֶּךָ; … .   כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ, כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ, וְעָשִׂיתָ-נָּא   עִמָּדִי, חָסֶד; וְהִזְכַּרְתַּנִי, אֶל-פַּרְעֹה, וְהוֹצֵאתַנִי, מִן-הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; וְגַם-פֹּה לֹא-עָשִׂיתִי מְאוּמָה, כִּי-שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. וַיַּרְא שַׂר-הָאֹפִים, כִּי טוֹב פָּתָר…. וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר, זֶה פִּתְרֹנוֹ:  שְׁלֹשֶׁת, הַסַּלִּים–שְׁלֹשֶׁת יָמִים, הֵם.   בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים, יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ, וְתָלָה אוֹתְךָ, עַל-עֵץ; וְאָכַל הָעוֹף אֶת-בְּשָׂרְךָ, מֵעָלֶיךָ. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו; וַיִּשָּׂא אֶת-רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים, וְאֶת-רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים–בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. וַיָּשֶׁב אֶת-שַׂר הַמַּשְׁקִים, עַל-מַשְׁקֵהוּ; וַיִּתֵּן הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים, תָּלָה:  כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם, יוֹסֵף. וְלֹא-זָכַר שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ. 

 

יוסף – הפסיכולוג הראשון ז

פרעה חולם שני חלומות מוזרים. כל חכמי מצרים נדרשים לפיתרון, ואין איש שמסוגל לפתור אותם. אז נזכר שר המשקים ביוסף פותר החלומות.

מא א וַיְהִי, מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפַרְעֹה חֹלֵם, וְהִנֵּה עֹמֵד עַל-הַיְאֹר.  ב וְהִנֵּה מִן-הַיְאֹר, עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת, יְפוֹת מַרְאֶה, וּבְרִיאֹת בָּשָׂר; וַתִּרְעֶינָה, בָּאָחוּ.  ג וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת, עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן-הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה, וְדַקּוֹת בָּשָׂר; וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת, עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.  ד וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת, רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר, אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת, יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת; וַיִּיקַץ, פַּרְעֹה.  ה וַיִּישָׁן, וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית; וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד–בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת.  ו וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים, דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים–צֹמְחוֹת, אַחֲרֵיהֶן.  ז וַתִּבְלַעְנָה, הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת, אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים, הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת; וַיִּיקַץ פַּרְעֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם.  ח וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ, וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת-כָּל-חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאֶת-כָּל-חֲכָמֶיהָ; וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת-חֲלֹמוֹ, וְאֵין-פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.  ט וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים, אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר:  אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם.  י פַּרְעֹה, קָצַף עַל-עֲבָדָיו; וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר, בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים–אֹתִי, וְאֵת שַׂר הָאֹפִים.  יא וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא:  אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ.  יב וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי, עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים, וַנְּסַפֶּר-לוֹ, וַיִּפְתָּר-לָנוּ אֶת-חֲלֹמֹתֵינוּ:  אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ, פָּתָר.  יג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה:  אֹתִי הֵשִׁיב עַל-כַּנִּי, וְאֹתוֹ תָלָה.  יד וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת-יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן-הַבּוֹר; וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל-פַּרְעֹה.  טו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף, חֲלוֹם חָלַמְתִּי, וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ; וַאֲנִי, שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר, תִּשְׁמַע חֲלוֹם, לִפְתֹּר אֹתוֹ.  טז וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר, בִּלְעָדָי:  אֱלֹהִים, יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה.  יז וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף:  …. וָאֹמַר, אֶל-הַחַרְטֻמִּים, וְאֵין מַגִּיד, לִי.  כה וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-פַּרְעֹה, חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא:  אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, הִגִּיד לְפַרְעֹה.  כו שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה, וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה:  חֲלוֹם, אֶחָד הוּא.  כז וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן, שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה, וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הָרֵקוֹת, שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים–יִהְיוּ, שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב.  כח הוּא הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-פַּרְעֹה:  אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה, הֶרְאָה אֶת-פַּרְעֹה.  כט הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים, בָּאוֹת–שָׂבָע גָּדוֹל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  ל וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב, אַחֲרֵיהֶן, וְנִשְׁכַּח כָּל-הַשָּׂבָע, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְכִלָּה הָרָעָב, אֶת-הָאָרֶץ…..  לב וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל-פַּרְעֹה, פַּעֲמָיִם–כִּי-נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים, וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.  לג וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה, אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם; וִישִׁיתֵהוּ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  …..  לז וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי, כָּל-עֲבָדָיו….  לט וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ.  מ אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.  מא וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף:  רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  מב וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף;

יוסף מוצא מבית האסורים כדי לפתור לפרעה את  חלומותיו. פרעה שבע רצון, לכאורה, ומייד ממנה את יוסף למשנה המלך. כיצד מתרחש הדבר הזה בפתאומיות כזאת? פרעה עדיין לא יודע אם התחזית נכונה. היה עליו להמתין ולראות מה האמת. אולם לפני פרעה לא עמד יוסף, הנער המפונק והמרחף בעלמות הדמיון, אלא מלאך אלוהים. אחרי שתים עשרה שנות חישול בבית הסוהר בפיקוח חוג יהווה אלוהים, זה לא אותו איש. זה אדם בשל רוחנית ומעוצב שהגיע מכוח הלמות הסבל לפיסגת ההכרה אליה מסוגל להשיג בן אנוש – תודעה קוסמית, הוא מהווה את ההתגלמות של האידיאה האלוהית שהאדם יגשים את צלם הא-לוהים עלי אדמות.

יעקב העפיל ממדרגת "יעקב" למדרגת "ישראל". בסיפור על יעקב ועשיו, עשיו אוסף את צבאו כדי לנקום ביעקב, אולם לא יעקב ניצב בפניו אלא ישראל – איש האלוהים. עשיו חווה למעשה את התגלות האלוהים עלי אדמות, כפי שהשתקף בדמותו של ישראל. וכך גם היה עם הפרעה, שחווה, באמצעות דמות יוסף, את הופעת האלוהים בעולם הזה.

יוסף – הפסיכולוג הראשון ח

 

וְיוֹסֵף, בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בְּעָמְדוֹ, לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם; וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה, וַיַּעֲבֹר בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  מז וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ, בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע–לִקְמָצִים.  מח וַיִּקְבֹּץ אֶת-כָּל-אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים, אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּתֶּן-אֹכֶל, בֶּעָרִים:  אֹכֶל שְׂדֵה-הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ, נָתַן בְּתוֹכָהּ.  מט וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם, הַרְבֵּה מְאֹד–עַד כִּי-חָדַל לִסְפֹּר, כִּי-אֵין מִסְפָּר.  נ וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים, בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב, אֲשֶׁר יָלְדָה-לּוֹ אָסְנַת, בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן.  נא וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה:  כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי.  נב וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם:  כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי.  נג וַתִּכְלֶינָה, שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, אֲשֶׁר הָיָה, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  נד וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, לָבוֹא, כַּאֲשֶׁר, אָמַר יוֹסֵף; וַיְהִי רָעָב בְּכָל-הָאֲרָצוֹת, וּבְכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם.  נה וַתִּרְעַב כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיִּצְעַק הָעָם אֶל-פַּרְעֹה לַלָּחֶם; וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל-מִצְרַיִם לְכוּ אֶל-יוֹסֵף, אֲשֶׁר-יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ.  נו וְהָרָעָב הָיָה, עַל כָּל-פְּנֵי הָאָרֶץ; וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּהֶם, וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם, וַיֶּחֱזַק הָרָעָב, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  נז וְכָל-הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה, לִשְׁבֹּר אֶל-יוֹסֵף:  כִּי-חָזַק הָרָעָב, בְּכָל-הָאָרֶץ.

מבירא עמיקתא לאיגרא רמה

יוסף מובא בבת אחת מתחתיות הבור, משפל השפלים אליו עלול ליפול אדם, אל מרומי המרומים אליהם עשוי אדם להגיע במהלך החיים הארציים. מעבד עלוב ומושפל הזרוק בפח האשפה, הוא מתעלה למשנה המלך האדיר פרעה, הוא למעשה שליט יחיד ועל פיו יישק דבר. הפרעה שהינו שליט אימפריה אדירה, נח לו בארמונו ומאפשר ליוסף לנהל את האימפריה על פי ראות עיניו. עד כדי כך אישיותו של יוסף כבשה את כל יישותו, שלא היה לו ספק קל שבקלים שלפניו האיש שינהל את העניינים בצורה הטובה ביותר שבן אנוש מסוגל. וכל זה משום שיוסף לא רק שלא נרקב מהבחינה הנפשית והרוחנית בבור התחתיות, הוא העפיל שם למרומי ההכרה שאפשר לבן אנוש בגוף הגשמי עלי אדמות. הוא התעלה למדרגה שבה רוח האלוהים מתגשמת דרכו עלי אדמות. זה מה שחזה הפרעה וכל הנוכחים. יוסף נושא לאישה את בת הכהן פוטי, ובכך הוא למעשה נעשה חבר במועדון סגור וסודי ביותר, של קבוצה מצומצמת של בעלי ידע אודות הארץ והקוסמוס מהרמה הגבוהה ביותר ששכל האדם יכול היה להשיג. למצרים העתיקים היה ידע בחכמות רבות שעד היום מדענינו לא מבינים כיצד הם בנו את מפעליהם הכבירים.

תמיהה היא, כיצד אדם חסר כל הכשרה וידע במינהל, שלא לדבר על ניהול אחת האימפריות הגדולות בעולם, נהיה פתאום למנהל כל כך מוכשר? לשם כך צריך להבין מה משמעות החברות ב"חוג יהווה אלוהים" כפי שאני מכנה את המערכת המנהלת את העולם. מאחר ואנו נצחיים, – ומי שסבור שחיים פעם אחת, עדיף לו שיהפוך את הדף. להגיע למעמד הרוחני שאליו הגיע יוסף, מצריך מיליוני שנות התאמנות מפרכים. חברי החוג הזה מאומנים היטב באמנות שיתוף הפעולה. במצרים הייתה כמובן מערכת שלטונית מסודרת, פקידים, שרים, גנראלים, כל תפקיד המאפשר קיום של מערכת אנושית כל כך מורכבת. כל אשר היה על יוסף לעשות זה לדאוג שכולם יעבדו ביחד בהרמוניה. בישיבות הממשלה הוא דאג שכולם יקשיבו לכולם, ויחליטו את ההחלטות הטובות ביותר לטובת הציבור. זאת הסיבה להצלחתו. הוא פעל כמו מנצח על התזמורת. המנצח לא חייב להיות גם נגן, הוא צריך להיות מומחה בהבאת הנגנים לפעילות הרמונית מדוייקת.

תמיהה נוספת, לאן נעלמו פוטיפר ואשתו הרשעים? הרי כעת הייתה ליוסף ההזדמנות להיפרע מאויביו. אנו רואים שהתורה מדייקת בפרטי פרטים בסיפור הזה. לדעתי, את יוסף זה כלל לא מעניין. הוא מודע לכך שלמעשה הוא צריך להודות להם. הם היו אמצעי לחשל ולבחון אותו. לולא פשעו כנגדו, לא היה משיג את המעמד הרוחני הנעלה אליו הגיע.

יוסף – הפסיכולוג הראשון ט

יוסף הוא פיתרון החידה העתיקה אותה זועקים כל שואפי הטוב בכל הדורות: "כיצד זה שצדיק רע לו, ורשע טוב לו?" השאלה הקשה הזאת מזעזעת את נפשות בני האדם עד היום. איך זה שהאיש יוסף מופקר לכאורה על ידי ההשגחה, לסבל כל כך קשה – נמכר לעבד בידי אחיו, סובל התעללויות מידי בעליו המצרי (המדרש אומר שפוטיפר ניסה לאנוס את יוסף, ומלאך בא וסירס אותו. ובהמשך האישה המופקרת של פוטיפר דורשת מיוסף לשכב עימה, ומשהוא מסרב, דואגת שיושלך לבית האסורים), וכל זה תחת ההשגחה של עיני חוג יה-ווה א-לוהים, כפי שאני מכנה את הפורום הנעלה של הנהלת העולם. עיניים משגיחות על יוסף כל העת. יוסף למעשה עובר את התהליך שתיארתי בפרקים קודמים אודות יעקב – ישראל. בהתחלת כתיבת המאמרים דנתי בעניין של קין והבל, כשני הצדדים המרכיבים את אישיותינו, והתהליך שכל אחד מאיתנו אמור לעבור מתודעת קין לתודעת הבל. כעת יוסף עובר את התהליך שבו "יעקב", האדם הרוחי המתקדם, הולך ומתעלה עד שהוא מגיב למצב התודעתי של "ישראל", שזהו המצב אותו אני מכנה גם "יום השבת". זהו מצב תודעתי עילאי, שבו האדם מגשים את הצו האלוהי "נעשה אדם בצלמנו, בדמותנו". את המצב הרוחני שאותו אני מכנה "יעקב" הייתי מגדיר כ"יום השישי", שמקביל על פי חכמות רוחניות לרמה השישית של התודעה, כאשר הרמה השביעית היא התאחדות תודעת האדם הארצי עם התודעה האלוהית. בשלב השישי – "יעקב" – האדם יודע ומכיר במציאות הבורא, חווה ורואה אותו. במצב השביעי, או "יום השבת" התודעות העליונות והארציות מתאחדות, כיוון שאין שום סיג בתודעת האדם שיהווה חציצה. להסביר את המצב התודעתי הזה אין זה אפשרי למעשה, צריך לחוות זאת, להיות שם. זה מצב שכולנו נועדנו להגיע אליו, ואם נתמיד, גם נגיע. מבחינתי המאפיין העיקרי לצורך ענינינו של המצב התודעתי הזה, שאין לאדם כאן שום טינה, שום רגש שלילי לגבי שום דבר ושום אדם. נפשו טהורה לחלוטין מכל צל של סיג אפל. התת מודע שלו מחוק לחלוטין מכל משקעי העבר, נפשו זוהרת באור עליון. ולכך אפשר להגיע אך ורק מחמת סבל קשה, הדומה לליטוש יהלום, העובר תהליכי שחיקה כואבים עד שהוא מלוטש ונוצץ באופן מושלם.

צריך להיות ברור לכולנו שהחוג הנעלה הזה איננו חוג סגור ליחידי סגולה, אלא פתוח לכל אדם, יהיה אשר יהיה. הפושע הגרוע שבפושעים, מהרגע שהחליט שאיננו שונא עוד איש, ומתמיד בכך למרות כל הנסיבות, אוטומאטית הוא מתקבל כחבר בחוג הזה. אולם להגיע למדרגת אברהם, או ישראל, זה כבר תהליך ארוך ביותר שעשוי להתרחש לאורך מיליוני שנות התאמנות. הזמנים, למעשה אינם אלא אשלייה, אולם לא כאן המקום לדון בכך.

אפשר לתמוה ולשאול, מדוע יוסף, שכעת הינו שליט מצרים למעשה – חותם המלך בידו – לא קם ולוקח גדוד חיילים, או חטיבה או אוגדה, והולך לבקר את אביו ואחיו. הרי הוא יודע שאבא בוכה עליו יום יום. איך זה ייתכן? ובכלל, אם אינני טועה, כנען הייתה אז מחוז מצרי. היו תקופות שמצרים התפשטה בכל המזרח התיכון. אולם אם יוסף היה בא לבקר את אביו ואחיו, כעת כשליט מצרים, כל הסיפור שלנו היה מאבד את כל משמעותו, ומה שיתרחש בהמשך יסביר זאת.

אם יוסף לא היה משכיל להתאפק והולך לבקר את אביו ובני משפחתו, היה יורד לטמיון מאמץ עצום של מאות שנים בתהליך שיקום האנושות. היה יוסף מגיע לבית אביו עם גדוד צבא, איזה ערך היה לשיקום הכרת אחיו שננעלו בתודעת קין? הם היו כולם משתטחים בפניו בפחד המוות; האפקט של שיקום התודעה מכוח ההבנה וחופש הבחירה היה אובד. ומאידך גיסא, יעקב מתאבל כל הזמן על בנו יעקב, והשבטים יושבים עימו יום יום, דוממים. שותקים מפחד ובושה. אין להם שום דרך לתרץ את פשעם. אם יתוודו בפני יעקב, הסבל שלו רק יגדל, ויש להניח שינדה את כולם. יעקב למעשה משחק כאן את תפקיד האדם הרגיל המשתמש בשני מצבי התודעה – הארצי והאלוהי לסירוגין, וזה, שוב, דבר שבני האדם במצב הנוכחי לא ישכילו להבין,עד אשר נגיע למצב הרוחני הזה מכוח עצמנו. אולם ישראל – יודע גם יודע מה מתרחש, הוא מודע מה מתחולל מאחורי הקלעים של תהליכי שיקום האנושות המכאיבים, ואת עצמת האחריות המוטלת על אדם אחד – יוסף. המדרש רומז שיעקב יודע כל מה שמתרחש במצב התודעתי של ישראל, כאשר הוא מתגלה בפני יוסף ברגע הקריטי שבו הוא עלול לאבד את מעמדו הרוחני וליפול ברשתה של אשת פוטיפר. אנו רואים כאן שההשגחה מתערבת ברגעים קריטיים כדי למנוע את ההכחדה הכללית של המין האנושי.

כל עניין סיפורי התורה, שעל קין להפנים ולהבין כי מצבו הרוחני שגוי, שההחלטות שעשה, שהן ראיית הספירה הארצית כתכלית המצדיקה גם מעשי פשע חמורים להשיג את מנעמי החיים, מביאות את המין האנושי אל סף ההכחדה העצמית. עליו להתעורר מכוח עצמו, לקחת אחריות ולשנות כיוון. ראו כיצד הסיפורים האלו ממש עכשויים – ממש נוגעים למצב העכשוי של המין האנושי.

אם יוסף או יעקב-ישראל היו אומרים לעשרת השבטים מה קורה, כל המאמץ לשיקום האנושות היה יורד לטמיון. אין לזה שום ערך להודיע לאדם שדרכו שגויה. הוא יתמלא פחד וינסה לכסות את מעשיו בטונה בטון. לא יהיה כאן תהליך אמיתי של שיקום אמיתי,הנעשה מחופש הבחירה, מלקיחה אחריות ומאהבה.  אם ייכשל המאמץ לשיקום האנושות,מה שאמר בורא עולם שהוא ניחם על אשר ברא אותנו, יתממש. עד עכשיו  גדולי האנושות בכל הדורות מנעו או דחו זאת. זה מונח בידינו.

יוסף – הפסיכולוג הראשון י

 

מב א וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ.  ב וַיֹּאמֶר–הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ-לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.  ג וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, עֲשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר, מִמִּצְרָיִם.  ד וְאֶת-בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף, לֹא-שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת-אֶחָיו:  כִּי אָמַר, פֶּן-יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן.  ה וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים:  כִּי-הָיָה הָרָעָב, בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.  ו וְיוֹסֵף, הוּא הַשַּׁלִּיט עַל-הָאָרֶץ–הוּא הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.  ז וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת-אֶחָיו, וַיַּכִּרֵם; וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם, וַיֹּאמְרוּ, מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר-אֹכֶל.  ח וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ.  ט וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף–אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.  י וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, לֹא אֲדֹנִי; וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ, לִשְׁבָּר-אֹכֶל.  יא כֻּלָּנוּ, בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ; כֵּנִים אֲנַחְנוּ, לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.  יב וַיֹּאמֶר, אֲלֵהֶם:  לֹא, כִּי-עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת.  יג וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת-אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ.  יד וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, יוֹסֵף:  הוּא, אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר–מְרַגְּלִים אַתֶּם.  טו בְּזֹאת, תִּבָּחֵנוּ:  חֵי פַרְעֹה אִם-תֵּצְאוּ מִזֶּה, כִּי אִם-בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה.  טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם-לֹא–חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם.  יז וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.  יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת-הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא.  יט אִם-כֵּנִים אַתֶּם–אֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.  כ וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.  כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת.  כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד–וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ.  כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף:  כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם.

  כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ

הפסוק האחרון, כ"ד,  חושף למעשה בפנינו את פיסגת התורה. כאן יוסף מתגלה במלוא מעמדו הרוחי כמשקם האנושות. אם נתבונן לעומקי נפשו, אין שום שמץ כלשהו של טינה אל אחיו. הוא אוהב אותם ומתגעגע אליהם בכל נפשו. מהמעמד הרוחי שבו הוא נמצא, הוא רואה את העולם מסופו ועד סופו, הוא מבין את הצורך והסיבה לכל מה שהתרחש, הוא למעשה אסיר תודה. יוסף הוא המנהיג האולטימטיבי, איש המופת האמור לעמוד בפני כל מי שמבקש להיות מנהיג. קודם תעבור את בור התחתיות, תהיה עניו כמו חול, ואז יש סיכוי שתשרת את הציבור ללא פניות. כמעט ואין שום מנהיג כזה עלי אדמות, לא בארצנו ולא בעולם.

על מה בוכה יוסף? מצער הגעגועים? אולי.

הוא בוכה כיוון שהוא משוכנע שאחיו לא מסוגלים לעשות את העבודה הפנימית, ואם לא יצליחו לעשות זאת, הסיכוי לשיקום האנושות יירד לטמיון.

הוא נוקט במה צעדים כדי שאחיו יכירו במעשיהם ויפעלו כדי לחולל את השינוי הנדרש. הם מקבלים כמה רמזים, אבל אינם מבינים למעשה מה קורה. הצעדים הנוקשים שהוא נוקט כלפי אחיו מיועדים כדי שהם יתחילו להכיר במצבם הנפשי. הוא פועל מולם כמראה. יש להניח שהם סובלים ממוסר כליות כל השנים האלו, אוכלים כל יום עם האבא המתאבל, לכאורה, ואינם יודעים מה לעשות. את הנעשה אין להשיב.

 מה פתאום שליט מצרים מקבל אישית איזו קבוצה של רועי צאן, הנחשבים במצרים כנחותים? יוסף עמל בעצמו לחלק אוכל להמונים הנכנסים לארץ מצרים לשבור שבר? בשנות השפע דאג יוסף לאסוף את עודפי התבואה ושאר הגידולים במחסנים ענקיים שנבנו במדבר היבש, היכן שאפשר לשמור שם גרעינים שנים רבות. מצרים האכילה כנראה את כל המזרח התיכון בשנות הרעב.החיתים,שהו אויבי מצרים, פנו אליה בבקשה לאספקת מזון כיוון שגוועו מרעב. שיירות מזון יצאו כל העת ממצרים. לא יכול היה יוסף לשלוח אותם אל בית אביו? יכול היה לכוון שיירה כזאת שתעבור במקום שבו שכנו יעקב ובני ביתו לכאורה באקראי, כסוחרי מזון.

אם נתבונן במשפט העליון, אנו רואים שישראל מדבר בשם יעקב. אבל הוא רומז לבניו – לָמָּה תִּתְרָאוּ? מאחורי המלים האלו מסתתר ישראל, האמור לראות מאחורי הקלעים את ההתרחשויות. הסיפורים האלו מעלים שאלות ותהיות רבות.

יוסף הפסיכולוג הראשון יא

יוסף מצוי בדילמה אנושית בלתי אפשרית. מצד אחד הוא מודע שאיננו יכול לקום ולבקר את אבא במקומו בכנען. הוא גם לא יכול לארגן משלחת שתמכור מזון למשפחת יעקב, באקראי, לכאורה. כל הדברים האלו ימנעו מבני ישראל לרדת למצרים ולהתעמק עם יוסף – המראה של האמת. העמדה הרוחית אליה הגיע יוסף היא על אנושית. בלתי אפשרי שבן אדם לא יחוש שום איבה, שום שמץ כלשהו של טינה כלפי אדם שקם להורגו. אנו לא מוחלים זה לזה גם על עוולות קטנות, כמו רמאות במסחר, הבטחות שלא קויימו, וכן הלאה. גבורת נפשו של יוסף היא בלתי אנושית. הוא מחכה בסבלנות שנים רבות, עד שתבשיל השעה, וכל העת ביכולתו לשנות את הדברים. כפי שנראה בהמשך סיפורי התורה, לחכות יום אחד בסבלנות, כפי שהיו אמורים בני ישראל לחכות כאשר משה התמהמה לכאורה ברדתו מהר סיני – וזה היה בכוונת מכוון – לבחון את בני ישראל, גבורתו של יוסף שהוא מחכה באורח רוח יותר משבע שנים עד שיבשיל היום.

תוך כדי התעמקות בסיפורי יוסף, חוויתי ממש את הדברים – הייתי בנעלי יוסף, בנעלי האבא, בנעלי השבטים, חשתי ממש את הרגשות העזים שפעלו כאן בין הנפשות המשתתפות בדרמה הזאת. חשתי את עצמת המשיכה של יוסף אל אשת פוטיפר, שאם תמחלו לי, לא הייתה בדיוק רעת מראה, להיפך. הפיתוי כאן של יוסף הגיע ממש לשיאו – נער צעיר ותוסס שכל נער אחר היה חוטף את ההזדמנות בכל מאודו, וזה מתאפק. כבר מנעוריו הייתה בו תחושת אחריות אדירה לגורל המין האנושי. היה ברור לו שהוא מחזיק בידיו את עתיד המין האנושי, זאת אחריות נוראה ואיומה – כל מעידה שלו עלולה להוציא לפועל את גזירתו של הקב"ה שהודיע שניחם על אשר ברא אותנו. אנו רואים שללא סיוע "מלמעלה", לא היה עומד יוסף בנסיון – ישראל היה צריך להופיע בפניו כמעין חלום בהקיץ, כדי שיוסף לא ייפול ממעמדו הרוחי. למעשה, כל אחד מאיתנו הוא יוסף המחזיק בידיו את גורל המין האנושי. איננו יודעים אם בכלל נותר מישהו שמסוגל לבטל את הגזירה האלוהית הקשה הזאת – החרבה מוחלטת של הבריאה ולא רק מבול או אש חולפים.

אני מנסה לחלוק עמכם את עצמת הדברים כפי שחוויתי אותם, אבל ברור לי שאלו רק מילים, ולא עצמת החוויה ממש.

וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.  כה וַיְצַו יוֹסֵף, וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר, וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ, וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ; וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן.  כו וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם, עַל חֲמֹרֵיהֶם; וַיֵּלְכוּ, מִשָּׁם…..  לה וַיְהִי, הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם, וְהִנֵּה-אִישׁ צְרוֹר-כַּסְפּוֹ, בְּשַׂקּוֹ; וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם, הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ.  לו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם:  יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה

מג א וְהָרָעָב, כָּבֵד בָּאָרֶץ.  ב וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר, אֲשֶׁר הֵבִיאוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם, שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט-אֹכֶל.  ג וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה, לֵאמֹר:  הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי, בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם… ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו, שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; …. .  יא וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם, אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה:  מְעַט צֳרִי, וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.  יב וְכֶסֶף מִשְׁנֶה, קְחוּ בְיֶדְכֶם; וְאֶת-הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם, תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה, הוּא.  יג וְאֶת אֲחִיכֶם, קָחוּ; וְקוּמוּ, שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ.  יד וְאֵל שַׁדַּי, יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר, וְאֶת-בִּנְיָמִין; וַאֲנִי, כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.

אנחנו רואים שעד סוף ספר בראשית, שמו של אבי האומה משתנה; פעם הוא יעקב, פעם ישראל. ואין כאן יד המקרה, או עריכת  סופר. יעקב-ישראל נע בין מצבי תודעה עילאיים בהתאם לנסיבות.

יוסף הפסיכולוג הראשון יב

יוסף מתגלה אל אחיו

 

.  טו וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת-הַמִּנְחָה הַזֹּאת, וּמִשְׁנֶה-כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת-בִּנְיָמִן; וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם, וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף.  טז וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם, אֶת-בִּנְיָמִין, וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל-בֵּיתוֹ, הָבֵא אֶת-הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה; וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם.  יז וַיַּעַשׂ הָאִישׁ, כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף; וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת-הָאֲנָשִׁים, בֵּיתָה יוֹסֵף.  יח וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, ……  כג וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל-תִּירָאוּ, אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם, בָּא אֵלָי; וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם, אֶת שִׁמְעוֹן…….  כז וַיִּשְׁאַל לָהֶם, לְשָׁלוֹם, וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ, חָי.  כח וַיֹּאמְרוּ, שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ–עוֹדֶנּוּ חָי; וַיִּקְּדוּ, וישתחו  כט וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן-אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי; וַיֹּאמַר, אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.  ל וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.  לא וַיִּרְחַץ פָּנָיו, וַיֵּצֵא; וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר, שִׂימוּ לָחֶם.  לב וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ, וְלָהֶם לְבַדָּם; וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ, לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי-תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.  לג וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ; וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ.  לד וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו, אֲלֵהֶם, וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם, חָמֵשׁ יָדוֹת; וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ, עִמּוֹ.

איך זה ייתכן שסתם רועים צאן, הבזויים בעיני המצרים, ייכנסו סתם ככה חופשי להיכל המלך? תארו שאתם הולכים לקנות שק קמח במכולת, ונציג השלטון עומד שם ולוקח אתכם אל המלך. לבכם היה נופל ארצה מפחד. מה המלך רוצה מסתם אזרח פשוט? תארו לכם את הבדיקות והחיפושים שאתם צריכים לעבור כדי להגיע ללשכת ראש הממשלה. היה על האחים לעבור משמרות צבא ובדיקות ביטחוניות, וכן הלאה. ואיך בכלל ידע יוסף מתי האחים מגיעים ולאן? יש להניח שהנחה את המשמרות בדרך – כיוון שכל מי שבא מכנען, למשל – היה צריך לעבור את מחסוני הצבא, וכנראה הוא הנחה אותם איך לאתר את אחיו, או שידע מכח "רוח הקודש", באחד מחזיונותיו שפקדו אותו לפרקים, או מכח תודעתו האוניברסאלית. אנשים שהגיעו לרמה התודעתית של יוסף – ישראל, שאני מכנה אותה תודעת יום השבת, יש להם יכולות מיוחדות, שאין לאנשים רגילים. התורה לא מפרטת את השתלשלות העניינים, הגם שזה רב משמעות.

שוב ושוב, יוסף יוצר מצבים שמהם הוא מקווה שאחיו יבינו מה מתרחש. הוא מקווה שיתבוננו במראת האמת, יבחנו את נבכי נפשם ויסיקו את המסקנות הדרושות. תפקיד הפסיכולוג לחשוף את חשכת תת המודע של האדם בפניו, להראות לו את תוצאות מעשיו הרעים בעבר, וכיצד להתמירם. אולם השבטים, למרות כל הרמזים העבים המונחים בפניהם – לא קולטים את המסר, ועל כך בוכה יוסף. יוסף מסדר את כולם לפי סדר גיליהם, ומפנק את בנימין באופן מיוחד, והאחים לא מבינים.

יוסף מצווה למלאות את שקי האחים במזון, ואת הגביע שלו באמתחת בנימין, כדי להפלילו לכאורה, בגנבת הגביע, וכך הוא מביא את הדרמה לשיאה. הוא שולח את השוטרים אחרי האחים שיבדקו אותם באשמת גנבה מחצר המלך.

.  יא וַיְמַהֲרוּ, וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת-אַמְתַּחְתּוֹ–אָרְצָה; וַיִּפְתְּחוּ, אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ.  יב וַיְחַפֵּשׂ–בַּגָּדוֹל הֵחֵל, וּבַקָּטֹן כִּלָּה; וַיִּמָּצֵא, הַגָּבִיעַ, בְּאַמְתַּחַת, בִּנְיָמִן.  …..  יז וַיֹּאמֶר–חָלִילָה לִּי, מֵעֲשׂוֹת זֹאת; הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה-לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם, עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל-אֲבִיכֶם. 

מה א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו.  ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.  ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי; וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ, כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו

*****

לצערינו וצער הבריאה, האחים לא הבינו מעולם את מה שמתרחש, ואת מה שעליהם להפנים, ועל כך אנו בוכים עד היום. הסיכוי לשיקום האנושות כשל כבר בתחילתו, וכפי שנראה בהמשך עם יציאת מצרים ומעמד הר סיני, הכשל הזה עם עשרת השבטים, הוליך כמעט באופן בלתי נמנע לכשל שהתרחש במעמד הר סיני, כשל שנמשך עד היום ולא נרפא.

אולם אנו מחוייבים שלא להתייאש ולנסות שוב ושוב, ובזה עסקו משה והנביאים כל עוד הנסיבות אפשרו זאת. למעשה הנסיונות האלו נמשכים גם היום.

 

יוסף הפסיכולוג הראשון יג

 

וַיַּעֲלוּ, מִמִּצְרָיִם; וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן, אֶל-יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.  כו וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר, עוֹד יוֹסֵף חַי, וְכִי-הוּא מֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם; וַיָּפָג לִבּוֹ, כִּי לֹא-הֶאֱמִין לָהֶם.  כז וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, וַיַּרְא אֶת-הָעֲגָלוֹת, אֲשֶׁר-שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ; וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.  כח וַיֹּאמֶר, יִשְׂרָאֵל, רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי, חָי; אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ, בְּטֶרֶם אָמוּת.

מו א וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל-אֲשֶׁר-לוֹ, וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע; וַיִּזְבַּח זְבָחִים, לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק.  ב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי.  ג וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ; אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם.  ד אָנֹכִי, אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה; וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ.  

…..  כז וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר-יֻלַּד-לוֹ בְמִצְרַיִם, נֶפֶשׁ שְׁנָיִם:  כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה, שִׁבְעִים.  {ס}  כח וְאֶת-יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו, אֶל-יוֹסֵף, לְהוֹרֹת לְפָנָיו, גֹּשְׁנָה; וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה גֹּשֶׁן.  כט וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה; וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו, עוֹד.  ל וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי.  

… מח א וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ–אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם.  ב וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב–וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה.  ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף, אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ, אֹתִי.  ד וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ–אֲחֻזַּת עוֹלָם

… .  יג וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו.  יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ, עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה:  שִׂכֵּל, אֶת-יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר.

…. יז וַיַּרְא יוֹסֵף, כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם–וַיֵּרַע בְּעֵינָיו; וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו, לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם–עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.  יח וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו, לֹא-כֵן אָבִי:  כִּי-זֶה הַבְּכֹר, שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.  יט וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי–גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם, וְגַם-הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם.

החידה של יעקב-ישראל באה כאן על פתרונה, כמו בכל סיפור בלשי טוב – הפתרון מגיע ממש בסוף. מתברר שישראל נמצא במצב תודעתי של יודע-כל. זה מצב נדיר שאליו מגיעים אנשים שהגיעו למצב התודעתי שאני מכנה "יום השבת", ובמסורות מיסטיות מסויימות, שלב התודעה השביעי, שבו תודעת האדם הארצי מאוחדת עם התודעה האלוהית. כאשר יעקב הגשים את המצב התודעתי שבו תודעתו שיקפה את דמותו וצלמו של הבורא עלי אדמות, שמו השתנה לישראל. אולם יעקב מתנהג בדרך כלל כאילו דבר לא השתנה, והוא לא מגלה לבני ביתו את מצבו האמיתי. הוא מתנהג כל השנים כאילו איננו יודע מה קרה ליוסף. הוא מתאבל כל השנים על מות יוסף, אולם כעת מתברר שהוא ידע כל הזמן מה קרה עם יוסף, והוא מתאבל על כישלון הסיכוי לשקם את המין האנושי, כיוון שבניו – השבטים – כושלים מלקחת אחריות, כפי שאדם כשל מלקחת אחריות לאחר שאכל מפרי עץ הדעת, שהעניק לו את היכולת לברוא. יש לנו את היכולת לברוא ולשנות את העולם, אולם אין למין האנושי הראייה של תוצאות המעשים. לעתים קרובות כאשר עושים משהו הנחשב "כטוב", זה עלול להתגלות כרע. המין האנושי מתגלגל באלפי השנים האחרונות מאסון אחד למשנהו, והקץ לכך לא נראה. הרוע הפנימי והאנוכיות הולכים ומתגברים. הדרך לריפוי, כפי שנאמר כאן לא פעם, טמונה בשיקום המעגלים הרוחיים, בדומה לפעולתה של תזמורת, שבה כל הנגנים משתפים פעולה תחת שרביט המנצח ללא שום וויכוחים. 

… מט א וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.  .  ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם

כאן יעקב-ישראל מגלה במפורש שהוא יודע כל. המסורת אומרת שהשכינה הסתלקה מישראל, והיה ברור לו שאין לומר לבני אדם את העתיד. ובהמשך הוא משנה כיוון ומפרט את תכונות הבנים וגורלם, למעשה.

יוסף הפסיכולוג הראשון יד

סוף ספר בראשית

.  לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֺּת אֶת-בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.

נ א וַיִּפֹּל יוֹסֵף, עַל פְּנֵי אָבִיו; וַיֵּבְךְּ עָלָיו, וַיִּשַּׁק לוֹ.  ב וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת-הָרֹפְאִים, לַחֲנֹט אֶת אָבִיו; וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים, אֶת יִשְׂרָאֵל…..  ו וַיֹּאמֶר, פַּרְעֹה:  עֲלֵה וּקְבֹר אֶת אָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.  ז וַיַּעַל יוֹסֵף, לִקְבֹּר אֶת אָבִיו; וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה, זִקְנֵי בֵיתוֹ, וְכֹל, זִקְנֵי  אֶרֶץ מִצְרָיִם.  ח וְכֹל בֵּית יוֹסֵף, וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו:  רַק, טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.  ט וַיַּעַל עִמּוֹ, גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים; וַיְהִי הַמַּחֲנֶה, כָּבֵד מְאֹד. 

אנו רואים כאן את יוסף כשר הצבא. הייתה לו כל העת היכולת להגיע לבית אביו, לכבוש את ארץ כנען, אם לא הייתה כבר מחוז מצרי.

 וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו, אַרְצָה כְּנַעַן, וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ, בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה:  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת קֶבֶר, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל פְּנֵי מַמְרֵא. וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו, וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו, ….   וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.   וַיְצַוּוּ, אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר:  אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר.   כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו.   וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.

האחים לא קולטים דבר. המסר אותו מנסה להעביר יוסף – לא עובר. הם לא מבינים באיזה מדרגה רוחית נעלה הוא נמצא, שכל עניינו הצלחתם בדרך ההתפתחות התודעתית, ושאין לו שום שמץ של עניין אישי. חבר למופת של "חוג יהווה אלוהים", כפי שאני מכנה זאת – וכל אחד מאיתנו ראוי וזכאי להתקבל לחוג הזה, אם ידבוק בדרכו של יוסף. אנו גם רואים שחזיונו של יוסף מתגשם – אחיו משתחווים לפניו, אולם זה לא רק פחד המלכות, אלא תחילת ההבנה אודות גדולתו הרוחית של יוסף.

למעשה, מה שאנו רואים כאן מקביל לסיפור "גירוש האדם" מגן העדן.

אם נעמיק להסתכל – ממש אותה תמונה שבה אדם מתחמק מלקחת אחריות כאשר יהווה אלוהים פונה אליו ושואל – היכן אתה?

למעשה אדם גירש עצמו  מגן העדן כאשר השליך את האחריות המוטלת עליו. שם אדם מגלגל את האשמה על מישהו אחר ולא על עצמו, וגם כאן האחים כושלים בהבנת הדברים – יוסף מייצג את "חוג יהווה אלוהים", כפי שאני מכנה זאת, ובמצב התודעתי הזה, אין בו שום שמץ טינה או שנאה כלשהי. היה ועבר בנפשו גל כזה, אפילו כהבהוב, אוטומאטית הוא היה מורחק מהחוג הנעלה הזה, וכמובן, כאשר כל אדם שב ומטהר את עצמו מכל סיג של טינה או שנאה, אוטומאטית הוא מתקבל לחוג הזה. ושוב בוכה יוסף בדברם אליו, כיוון שהוא רואה שהסיכוי לשיקום האנושות קלוש ביותר כעת – עשרת השבטים לא השכילו להבין את האחריות המוטלת עליהם, את מעמדו הנעלה של יוסף כ"מנצח" התזמורת האלוהית, שהם אמורים לכונן עלי אדמות ובכך ליצור את הגרעין לשיקום האנושות.

 וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי.   וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.   וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ–אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם. 

מדהים. הייתם מנסים לנחם את מי שבא לרצוח אתכם?

בעת שנתבונן באישיותו של יוסף ואבותיו, שייצגו במידה כזאת או אחרת את חוג יהווה-אלוהים, קשה להעלות על הדעת שיש לפחד מהם. חבורת אנשים מופלאים, שרק מחזקים בנו את הרצון להתקרב אל  חוג יהווה-אלוהים. הרעיון שיש כוח מסתורי, ערטילאי, אי שם ב"שמים", המתנהג בקשיחות ובאכזריות עם נתיניו, הינו המצאה של בני האדם, המתיימרים לייצג את היישות הזאת, על מנת לשלוט בבני האדם לצרכיהם האנוכיים. מאחר וחופש הבחירה עלי אדמות חייב להיות מוחלט, הרי שאם ישנה יישות אלוהית כזאת, היא איננה מתערבת בהחלטות בני האדם.

יוסף אכן הצליח לכונן משהו שלא היה קיים עד אז עלי אדמות – קבוצת אנשים הפועלת יחדיו בהרמוניה מסויימת. הוא הצליח לפשר ולקרב את הנפשות הפועלות בתחושה של משפחה שכל חבריה פועלים כדי להצליח יחדיו. היתה זו התחלה צנועה בדרך ארוכה.